פיני ביטון. באדיבות: אתר אשקלונים
כשאומרים שצריך לתת לראש עיר חדש מאה ימי חסד. מתבססים על ההנחה שכדי ללמוד את התפקיד וליישם את האג’נדה והאני מאמין שלו נדרשים לכך מאה ימים של חסד.
כשמתחלף שלטון מן הסתם הציפייה למאה ימי חסד (מצד התקשורת, האופוזיציה וכל גורם בעל עניין), יש לה על מה להישען.
מכל מקום, התפיסה הרווחת שיש להעניק לשלטון החדש תקופת חסד היא לא המצאה שלי. לכאורה, זו תביעה מוצדקת שהולמת גם את הטבע האנושי. מה יותר מובן מאליו מאשר להעניק אשראי לראש עירייה שזה עתה נבחר ולחברי המועצה שקיבץ סביבו?
לא רק ההגינות מחייבת לנהוג כך, אלא גם ציפיית הציבור שבשמו ממלאת התקשורת, כולל עבדכם הנאמן, את שליחותה.
אלא שהנחות מקלות אלה מתנגשות בהגדרת המקצוע העיתונאי ובמזג שהוא תובע מאלה שבחרו לעסוק בו. עיתונאות משמעה דריכות ללא הפסקה. עיתונאי אינו יכול לקחת פסק זמן מהתבוננות בהתרחשויות ומהדחף הבלתי נשלט להגיב עליהן.
ככל שזה נוגע למעקב ולמבט הבוחן, המלווה תוך כדי תנועה: מצטער, מאה ימי החסד אינם אפשריים.
ולמה זה? משום שתקופת זמן כזו אינה נכנסת לתוך בועה סטרילית שלא קורה בתוכה דבר. גם בפרק הזמן שבין תום השלטון הקודם לתחילת כהונתו של השלטון החדש – קל וחומר עם תחילת פעילותו – הוא נוקט מהלכים ומקבל החלטות. החלטות בעלות חשיבות רבה להמשך תפקודה של המערכת כולה.
תומר גלאם נואם בטקס. צילום: סיון מטודי
אם כך, מתוקף איזו נורמה מקצועית, ואפילו מוסרית, רשאי העיתונאי להתבונן במתרחש מבלי להגיב?
והרי האנשים שקיבלו את אמון הציבור חייבים להיבחן גם באופן שבו הם מנהלים את המשא ומתן הקואליציוני, גם בדרך שבה הם כוננו ממשלה, בוודאי בהחלטות העקרוניות שקיבלו על כיוון פעולתה, כפי שהן משתקפות בקווי היסוד שלה ובהחלטותיה הראשונות. אי-אפשר לדרוש מהעיתונות להישאר אדישה להתפתחויות החשובות האלה ולנצור את תגובתה לשלושה חודשים. בקצב ההתרחשויות המקובל באזור הזה מאה ימים הם תקופה שבה עלולים להשתנות סדרי בראשית.
חבר המועצה רמי סופר משליך בישיבת המועצה את אחד המקומונים ארצה. צילום: סיוון סבג אסולין
למי שעוקב אחרי המדור שלי, זה מכבר פרגנתי, ואפילו מאוד, לראש העיר על מלאכת הרכבת הקואליציה. את הטור ההוא סיימתי כך: “הקואליציה הזאת נוטעת תקווה גדולה”.
נשאר רק לאחל להם הצלחה רבה, להחזיק להם אצבעות ובאותה נשימה להזכיר להם שאנחנו כאן, צופים בהם בעין טובה אך בוחנת. אז בבקשה, בלי טעויות.
אז כחלק מהציפייה “בעין בוחנת” נכתב הטור היום.
אין לראש עירייה חדש יהיה מי שיהיה מנוחה וחסד, ואפילו לא של יום אחד, מהתבוננותה הביקורתית של העיתונות. מבחנה העיקרי של העיתונות הוא ביכולת שלה להתריע מבעוד מועד ולא להמתין לנפילה, כדי שיהיה לנו “סקופ”. יש מי שיקרא לזה "עיתונות מגויסת". אני מוכן להיות עיתונאי מגויס הקורא בשער רגע לפני. זאת העיר שלי.
אז אף על פי שחשבתי לעצמי: וואלה פיני, תן לראש העיר החדש להתיישב על כיסאו, להבין את המטרייה החדשה, לעבור מבגדי א’ לבגדי ב’ ולהתחיל לעבוד.
קרה משהו השבוע שהקפיץ לי את הווריד של החששות מבניתי על המילה של תומר שאמר כי תמורת חמש דקות שלי בקלפי אני אקבל ממנו בתמורה חמש שנים של עבודה קשה עבורי, כתושב. אפילו מצאתי עניין בהקמת מוזיאון באשקלון. הייתי כנראה כותב משהו על עוד כמה נושאים שיש לשים על השולחן של ראש העיר בהמשך.
אלא מה, בישיבת המועצה השנייה הובאו מספר נושאים לדיון, ועיקר ההצבעות נעשו לגבי מינויים לוועדות ודירקטורים. תכלס, מתחילים להרכיב את הפאזל. מי ינהל מה ומי ישגיח על מה ולמה. עד כאן הכול סביר.
ואז אני מגלה שמר בני וקנין נמצא ברשימת חברי דירקטוריון של תאגיד המים, לכאורה תפקיד קטן. תהיתי: וואלה, בני ירד נמוך כל כך? זה שהיה ראש עיר מעל לעשור מוכן להיות “רק” חבר ועדה ועוד כנציג ציבור, לא כפרלמנטר מקומי, סתם ככה פשוט?
בני וקנין
תחילה גיחכתי, לא נראה לי שבני וקנין מוכן להיות בתפקיד כל כך “משני”. למה הוא צריך את זה? אומרים ש”הסקרנות הרגה את החתול”, אבל במקרה שלי היא העירה את הכלב (כלב השמירה, כמובן).
נברתי מעט ומצאתי: התפקיד ממש לא משני ולא פעוט! הוא טומן בחובו כוח רב ויכולת למנות בעלי תפקידים בכירים בתאגיד (אולי אף את עצמו ליו"ר התאגיד). על המשמעות של זה אתעכב בהמשך, אני מקווה שלא אדרש לכך בעקבות אירוע שלילי.
יש לי הערכה רבה ליכולותיו של בני וקנין ואני גם לא חושד בו כאדם לא כשר (חוץ מזה, החושד בכשרים לוקה בגופו, אז למה לי?).
עם זאת, אני מבקש להזכיר לתומר: בתוך מאה ימי החסד שלך נמצא גם היום הזה, שבו עולה הטור, יום חמישי נר חמישי של חנוכה תשע”ט. תשתדל בבקשה לפעול תמיד באור.
