סבב ההסלמה האחרון נמשך, אמנם, פחות מיממה, אך הותיר את אשקלון פצועה, מדממת והרוסה. היו אלה שעות קשות, שבהן נורו לעבר העיר כ-100 רקטות. שש מהן נפלו בבניינים ובבתים בשכונות ברחבי העיר וגרמו לנזק רב, להרוג אחד ולפציעתם של 93 תושבים, מהם 44 נפגעי חרדה, 46 נפגעי גוף קלים, שניים במצב בינוני ואחת עדיין במצב קשה.
הזירה המורכבת ביותר הייתה ברחוב ז’בוטינסקי בעיר, ששם פגע טיל משופר של חמאס פגיעה ישירה בבניין וגרם בו להרס רב. שם גם נהרג פלסטיני תושב חברון ששהה בישראל כחוק ושכר דירה במקום. דיירת אחרת, קשישה ערירית, נפצעה באורח אנוש, והיא עדיין מאושפזת במצב קשה מאוד בבית החולים, ודיירת נוספת נפצעה בינוני, קיבלה טיפול רפואי בבית החולים ברזילי בעיר וכבר שוחררה. בעקבות הפגיעה הזאת 13 משפחות, כ-40 נפשות, נותרו ללא קורת גג ואיבדו ברגע אחד את כל עולמם.
“לעצור בצד ולשכב על הקרקע”
אל הזירות הללו מגיעים בכל פעם לא רק כוחות ההצלה וביטחון, אלא גם עובדים סוציאליים ופסיכולוגים מטעם עיריית אשקלון. אגף הרווחה והשירותים החברתיים של עיריית אשקלון, בניהולה של מזל לוי, מפעיל מערך שלם של עובדים סוציאליים, פסיכולוגים ועובדי מנהלה, שמסייעים בחירום ובשעת משבר. המערך פועל 24 שעות ביממה שבעה ימים בשבוע, ועובדיו הם בין הראשונים שמגיעים לזירות כמו זו שהייתה ברחוב ז’בוטינסקי.
“אנחנו מפעילים גם קו פתוח שנותן מענה לנפגעי חרדה וצוותים שנותנים מענה פסיכו-סוציאלי לתושבים שביתם נפגע ותושבים שסובלים מפציעות וחרדות, גם כאלה שאינם מתגוררים בבניין הספציפי שנפגע, אלא ברדיוס הפגיעה”, מסבירה ליאת קדוש, מנהלת מערך החירום באגף.
הם מגיעים עם רשימות של תושבים ויוצרים עמם קשר באופן יזום, על מנת לוודא שכולם בסדר ומקבלים מענה ראוי והולם. “הצוותים שיוצאים לשטח נותנים מענה ראשוני ומנסים להרגיע ולגרום לתושבים להבין שיש כאן מישהו בשבילם. במקרה הספציפי הזה המצב היה עוד יותר מורכב. ראשית, בגלל שהכוחות נאלצו לצאת לזירה תחת מתקפת טילים ואזעקות בלתי פוסקות. הם נאלצו לעצור בצד ולשכב על הקרקע ולהגן על החיים שלהם עצמם”, אומרת קדוש. “ברגעים הלא פשוטים הללו הם שמים את כל החששות האישיים שלהם בצד וממוקדים במטרה. הם לא רואים את החיים הפרטיים שלהם, למרות שכולם בעלי משפחות והורים לילדים, הם ממש מוסרים את נפשם למען התושבים, מתוך תחושת שליחות”.
“חשדנית ואבודה”
קדוש עצמה מגיעה בדרך כלל לזירות מעין אלה, אולם כעת היא נמצאת בחודש השביעי להריונה ובשל כך נאלצה להישאר בחמ”ל שהוקם בעיריית אשקלון. בין חברי הצוות שהגיעו למקום הייתה גם העובדת הסוציאלית שמרית אסרף, והיא מספרת: “זאת זירה של כאוס מוחלט, ואנחנו מגיעים לתוך כל הבלאגן הזה רק כדי שהתושבים ירגישו שהם לא לבד, שיש מי שנמצא כאן עבורם גם ברגעים הכי קשים, מכוון ומחבק. בזירה הספציפית הזאת לקח לנו זמן לארגן את כולם. הסברנו להם שאנחנו כאן כדי לוודא שכולם בסדר ולכולם יש היכן להעביר הלילה הקשה הזה”.
כבר בשטח הם מחברים את התושבים למס רכוש ועוזרים להם למצות את הזכויות שלהם, הם מפנים לגורמים הרלוונטיים ומגיעים גם עם דף מידע לתושב שהוכן מבעוד מועד. “יש לנו צוות שאחראי לקשר רציף עם בית החולים ובודק לגבי הנפגעים והמצב שלהם”, מוסיפה קדוש.
באירוע האחרון סייעו חברי הצוות גם בפינוי המשפחות לבית המלון ובמתן מענה אישי ואנושי לקשישה ערירית שדירתה נהרסה כליל. “אין ספק שהזירה הזאת הייתה קצת יותר מורכבת מכל הזירות. היה הרוג, הייתה פצועה אנוש, היה הרס וחורבן והרבה מאוד היסטריה. היה ברור שאי אפשר להחזיר את הדיירים לבניין ושצריך בדחיפות לדאוג להם למענה”, מסבירה קדוש, “רוב הדיירים גם היו דוברי רוסית, אז דאגנו להם לעובדת סוציאלית שמדברת את השפה שלהם, הכול על מנת להקל עליהם כמה שיותר”.
“מצאנו קשישה שאין לה אף אחד בעולם הזה”, מספרת שמרית, על דיירת אחת שנגעה ללבה במיוחד. “היא הייתה מאוד מבוהלת, אפילו לא היה לה טלפון נייד כדי להתקשר למישהו. היא הייתה מאוד חשדנית ואבודה ולא הסכימה לדבר עם אף אחד”.
אחרי שדאגו למתן מענה לכלל הדיירים עזבו הצוותים את המקום, אולם הקשישה הערירית לא נתנה לעובדים הסוציאליים מנוח. כשחזרו לחמ”ל ביקשו ליצור קשר עם הכוחות בשטח על מנת לוודא שהקשישה אכן התפנתה, אולם נענו בשלילה. “התברר שהיא לא הסכימה ללכת, ואנחנו, כמובן, לא יכולנו להשאיר אותה ככה”, מספרת שמרית, “אז חזרנו למקום וניסינו לגרום לה להיפתח בפנינו. בסופו שלח דבר זה אכן הצליח, והיא הסכימה ללכת איתנו לדירה שלה, כדי שתוכל לאסוף את מעט החפצים שנותרו. לאחר מכן היא התעקשה שניקח אותה פיזית למקום ולא הסכימה לעלות על מונית. לנו זה היה מאוד ברור. הם איבדו את כל עולמם ברגע אחד וכל הבסיס שלהם התערער. כל מה שהם צריכים ברגעים הקשים הללו זה לדעת שיש מי שנמצא איתם, שהולך איתם יד-ביד, דואג להם ונותן מענה להכול. גם לנו הרבה פעמים לא פשוט, אבל אנחנו עושים את זה מתוך תחושה של שליחות, למרות שאולי זה נשמע קצת כמו מילה גדולה. עם הזמן אתה לומד בתוך התפקיד הזה לבנות סביב עצמך מעין מעטפת שמגנה עליך”.
“איכס, עובדים סוציאליים”
לדברי אסרף, כשהגיעו הצוות למקום הם קיבלו, דווקא, קבלת פנים די צוננת ממספר תושבים שהגיעו למקום, שלא התגוררו בבניין הנפגע. “ראיתי שהם מפנים לכיוון שלנו מבטים של גועל”, היא מספרת “ואז שמעתי מישהו אומר, ‘איכס, עובדים סוציאליים’. ברגעים כאלה מורכבים, כשאתה נותן מעצמך ואפילו מסכן את עצמך בשביל לתת מענה מהיר וראוי, מאוד לא נעים לשמוע דברים כאלה ואפילו כואב. אבל לומדים להתעלם ובעיקר להתמקד במטרה, לעשות את המקסימום שניתן עבור אנשים שנותרו חסרי כול”.
הצוותים שומרים על קשר רציף עם בתי החולים ודואגים למצבם של הפצועים. במקרה של הרוגים, יש צוות שדואג להודיע את הבשורה המרה למשפחה. היות וההרוג באירוע הזה היה תושב חברון, לא עיריית אשקלון זאת שהודיעה לבני המשפחה שלו. הקשישה הערירית שנפצעה אנושות עדיין מאושפזת במצב מורכב מאוד בבית החולים תל השומר. “אנחנו בקשר עם בית החולים ומבקשים בשלומה כל הזמן. רצינו להגיע לבקר, אולם מצבה עדיין לא מאפשר זאת היות והיא נמצאת בטיפול נמרץ, מורדמת ומונשמת. ברגע שמצבה ישתפר אנחנו נגיע ונדאג להיות איתה ולספק לה מענה”, אומרת קדוש.
גם בימים הקשים שאחרי ממשיכים עובדי אגף הרווחה והשירותים החברתיים של עיריית אשקלון ללוות את הדיירים. בימים אלה הם עדיין מתגוררים באופן זמני בבית המלון "רגינה גורן" ומנסים לחזור לשגרה במהרה. “כולם קיבלו סיוע ראשוני של 4,000 שקלים מהקרן לנפגעי טרור. בנוסף, המתנדבים המדהימים שלנו מיד הרימו את הכפפה ודאגו להם לכל מחסורם, קנו מוצרי יסוד, דאגו לאירוח ולארוחות אצל משפחות מארחות ומזון. ההתגייסות הייתה מדהימה. גם ראש העיר מעורב בכל הפרטים הקטנים. עברתי פה שלושה מבצעים, וזה מדהים לראות את המעורבות והאכפתיות שלו. חשוב לו לוודא שכל תושב מקבל מענה ראוי ושגם לנו העובדים דואגים”.
בימים אלה מס רכוש הוא שמלווה את המשפחות ומסייע להן לאתר דירות להשכרה, ונכון לעכשיו הם זכאים למימון שכירות לשנה. “אנחנו עדיין מגיעים למלון ונמצאים בקשר רציף עם כל הדיירים. לא נעזוב אותם עד שתימצא להם חלופת דיור ועד שהם יחזרו לנהל שגרת חיים רגילה”, מסכמת קדוש.
“עשן וריח חריף של גז”
“יש לנו סיירת של עובדים סוציאליים, ממש ככה. הם יוצאים תחת אש לזירות ועוברים מבית לבית כדי לבדוק את המצב הפסיכו-סוציאלי של כל אחד ואחד ולראות מי זקוק לסיוע ולאיזה סוג של עזרה” אומרת מזל לוי, מנהלת אגף הרווחה והשירותים החברתיים של עיריית אשקלון. “כולם למדו עבודה סוציאלית, מקצוע שעל פניו אמור לספק מענה בעתות של שגרה ומתוך משרדים. אבל בעיר כמו אשקלון זה לא כך, העובדים הסוציאליים שלנו נמצאים ממש בחזית הלחימה ועובדים תחת אזעקות, יירוטים ונפילות. זה לגמרי לא ברור מאליו ובא ממקום של נשמה יתרה, מסירות ותחושת שליחות ואחריות, זה לא יכול לבוא ממקום אחר. כל בעל מקצוע חופשי אחר יודע שהעבודה שלו ברורה ומוגדרת, אבל העובדים הסוציאליים שלנו יודעים שזמנים של חירום הם שמים על עצמם קסדה ואפוד ויוצאים לתת מענה”.
הייתם מוכנים לתרחיש כזה?
“אין ספק שהזירה בז’בוטינסקי קצת גברה על כל התרחישים אליהם התכוננו. בדרך כלל אני לא יוצאת לשטח, אני נמצאת בחמ”ל ומתפעלת משם את כל המכלולים. אך ברגע שהבנו שמדובר באירוע בסדר גודל לגמרי אחר, יצאתי לשטח יחד עם הסגנית שלי והצוותים. מצאנו זירה קשה, עם להבות של אש, הרבה מאוד הרס ועשן וריח חריף של גז. בתוך כל ההמון וההמולה גם היו אזעקות, אז אנחנו משטחות, קמות וממשיכות לתת סיוע. העניין הפך למורכב עוד יותר כשברקע היו עוד ועוד נפילות והיינו צריכים להתמודד עם שש זירות במקביל, כשבכל התרחישים שלנו תרגלנו בין 3 ל-4 זירות. מעבר לזה האירוע בז’בוטינסקי כלל גם פגיעה באוכלוסיות מוחלשות, שהתמודדו עם קשיים גם עוד קודם לכן. באופן טבעי המשפחות הללו זקוקות לנו הרבה יותר במצב חירום שכזה. מצאנו את עצמנו רצים מזירה לזירה, לא הרבה אנשים מבינים את הערך המוסף והמשמעות של העבודה בעת הזאת. בדרך כלל במצבים כאלה כל אחד מגן על עצמו ועל משפחתו, אבל פה המשפחות נותרות מאחור ואנחנו עוזבים הכל ויוצאים לעשות את העבודה הזאת. יש כאן מערכת שלמה שנותנת מענה מיידי בחירום, מעבר לזה שמתקיימת כל הזמן גם העבודה השוטפת של השגרה”.
איך את הרגשת ברמה האישית ברגעים הללו?
“כולנו בני אדם ואין ספק שגם אני החסרתי פעימה. אבל ברגעים הללו יש משהו שהוא מעבר לפחד, וזאת ההבנה שאתה נמצא בתפקיד וצריכים אותך. זה מייצר כוח על שאין לי איך להסביר אותו. אז אני מחסירה פעימה ובמקביל עושה את כל מה שנדרש, למרות שאני יודעת שיש פה כרגע סוג של סכנה. המוטו שלי הוא ששליחי מצווה לא ניזוקים, משהו טוב אתה מוגן”.
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
הואשמת בעבירה פלילית? משרד עורכי דין אמנון גולן – ההגנה המשפטית שאתה צריך
ולמרות זאת, זה מורכב מאוד גם עבור העובדים.
“אין ספק. מעבר לזה שעל פי חוק כל עובד שיש לו ילדים מתחת לגיל 12 יכול להישאר בבית במצבים של חירום, מה שלא יפגע בשכר שלו. אבל אנחנו עובדים על רוח השליחות והמסירות וזה מה שמגייס את העובדים. אנחנו משוחחים איתם כל הזמן ונותנים גם להם מענה והם מקבלים סיוע. בעלי קצין משטרה ויש לנו ארבעה ילדים ואמא מבוגרת, במבצע מצוק איתן נאלצנו להתגייס באופן מלא. מהר מאוד הבנתי שלא יכולתי לתפעל את שתי הזירות, הבית והעבודה, במקביל. אז שלחתי את כולם לאחותי בצפון והתמסרנו כולנו לעבודה. זה אפשר לנו לעבוד סביב השעון ובהתגייסות מלאה, מבלי להתקשר בכל אזעקה ולבדוק מה שלום הילדים. ההיעדרות באותה תקופה הייתה מאוד מינורית וגם מי שנאלץ לא להגיע הרגיש מאוד לא נעים שנבצר ממנו לקחת חלק. פיתחנו גאוות יחידה וכולם רוצים לקחת חלק בדבר הזה, וגם אם יש קשיים סובייקטיביים כולם עושים השתדלות מאוד גדולה”.
מה מצבם של הדיירים מז’בוטינסקי היום?
“זאת הייתה עבורם חוויה מאוד מטלטלת וכל אחד מרגיש שזה שהוא ניצל זה סוג של נס. הם לא מפסיקים לעבד את החוויה שעברו ומספרים על הרגעים שלפני. אחת סיפרה שכל השיער שלה עלה להבות והתלקח, אחרת שהיא הספיקה להגיע לחדר המדרגות שבריר שניה לפני שנשמע הפיצוץ העז. מכל הסיפורים הללו מצאנו דבר אחד וחשוב ביותר, מרחב מוגן מציל חיים. חשוב לי להבהיר את זה שוב ושוב. הבניין כמעט כולו קרס, אבל חדר המדרגות נותר בשלמותו. הדיירים הצליחו ללקט מעט מהציוד שנותר. הם הגיעו לבית המלון וקיבלנו אותם בחיבוק גדול. הצוותים שלנו פוקדים את המקום מידי יום ועובדים יד ביד עם מס רכוש שמלווה אותם. עכשיו הם עסוקים בחיפוש אחר דירות, והצמדנו להם עובדים ממרכז ‘עוצמה’ שמוודאים שאכן הכל מתנהל כשורה. הם נמצאים במצב של בלבול רב, חוסר וודאות והרבה כעס על מה שקרה. מצד אחד הם, אומנם, מבינים שקרה פה נס גדול שהם נותרו בחיים, אבל מצד שני הם צריכים להתחיל את הכל מבראשית. לא נותרה להם קורת גג ולא נשאר להם ציוד, הכל כרגע מאוד זמני ושברירי. יאמר לזכותם שהם מנסים לחזור לשגרה וחזרו כבר למקומות העבודה שלהם, אבל אין ספק שיש לנו עוד דרך ארוכה לעבור איתם עד לשיקום הנפשי והפיזי ועד שיבנו את חייהם מחדש”.