מיד אחרי סיפור העקידה הולכת לעולמה האימא הראשונה שלנו – שרה. רבים סבורים כי מתה מיד כששמעה שבנה יצחק, שנולד לה אחרי שנות עקרות רבות, יוקרב.
שרה היא גיבורה אמיתית: עמדה במבחני ההגירה לכנען, העקרות המתמשכת, כבודה מול אמתה שהרתה לבעלה וגירוש הגר וישמעאל, אבל היעדרותה זועקת בכל סיפור העקידה.
איך ייתכן שמבחן כל כך גדול שנדרש לו בעלה לא זוכה לשיתופה? סביר שחוסר שיתופה נבע מהתחשבותו של אברהם באשתו וברגשותיה, ואולי כדי שלא תפריע לו במשימתו. מכל מקום, רק במבחן העקידה לא יכלה שרה לעמוד ומיד אחר כך שילמה עליו בחייה.
דווקא אחרי האירועים הכה קשים לאברהם הוא מתעשת, קובר את אשתו באופן מכבד מאוד ומיד מבקש שבנו יינשא. אברהם לא רוצה שבנו יתבולל בין הכנעניות ושולח את עבדו למצוא לו כלה במולדתו, ששם נותרו בני משפחתו. הוא מתנה שהשידוך יתבצע רק אם הכלה תסכים להגר לכנען. הוא סומך על עבדו אליעזר וכמובן על האל.
אייל חסאן. צילום: אורי קריספין
העבד, עם רכוש וגמלים, יוצא וחונה ליד באר בעת השקיעה. שם הוא פוגש את רבקה.
אנו מדברים הרבה בפרשות השבוע שלנו ובחינוך בכלל על חסד – לחבר, לאורח, לבן משפחה. חסד שכזה הינו מעלה גדולה, ככתוב “מבשרך לא תתעלם”, אבל רבקה מיוחדת במינה ומראה את החסד הרב ביותר והקשה ביותר – לזר, לאחר!
אצל רבקה “האחר הוא אני” ויותר מכך! ורבקה אימנו לימדה אותנו את השיעור הגדול הזה. הצעתה לשאוב מים לאיש ולכל גמליו לא כוונה למכר או קרוב, אלא לזר. היא לא ציפתה להכרת הטוב, היא פשוט הבחינה במצוקתו, לא התעלמה או חלילה פגעה. זה היה חלק בלתי נפרד מדמותה, והיא הפכה להיות מייסדת יסוד זה לדורות.
חברות וחברים יקרים, לעתים אנו מדברים סרה על זרים או גויים (וגם, התורה מזהירה אותנו לא לחקות אותם), אבל רבקה וגם רבי שלמה קרליבך זצ”ל, שהסיפורים על יחסו לאנושות כולה – ורבים הם – מלמדים אותנו שיש דרך אחרת וטובה יותר, דרך של אמונה מהותית בכל אדם, גילוי עומק הנשמה וחסד לבני אדם אחרים.
רבקה מלמדת את כל מי מאיתנו שמתבונן רק באלה שדומים לו לחלוטין להיות רגיש לאחר, לשונה, לחלש. נכון שעניי עירך קודמים, וטוב שכך, אבל גם הזר והשונה הוא אני. סיפור החסד של רבקה מזכיר לי את זעקתו של רבי אברהם יהושע השל (בספרו “אלהים מבקש את האדם”, עמוד 3) שכתב: “כשהאמונה היא דבר העובר בירושה ולא מעיין מים חיים, וכאשר הדת מדברת רק בשמה של סמכות ולא בשם החסד – אז המסר שלה הופך לחסר משמעות”. זה מה שזעקו כל הנביאים: צדקה וחסד לפני פולחן.
ומכאן לתהייה או קושי. רבקה הנפלאה יוצאת “על עיוור” עם אליעזר. נחישותה לצאת עם העבד אל הלא נודע בולטת. כאשר האח והאב מנסים להשהות את יציאתה ושואלים “התלכי עם האיש הזה?” היא עונה במילה אחת נחרצת: “אלך”. יש הסבורים כי מדובר בסיפור לא פשוט על נערה שמנצלת הזדמנות לבריחה מהעיר והמשפחה המאיימת. המסורת הקשה הזו מזכירה לנו שלעתים אם בחברות מהוגנות, בבתים “טובים” נער\ה מעדיפים לברוח, לעזוב או אפילו להינשא במהירות. ייתכן ומסתתרים כאן סיפורי פגיעה לא קלים שאסור לנו להתעלם מהם.
אבל יציאתה של רבקה מוכיחה עוד יותר את עוצמתה. היא עושה מעין מ”לך לך” שעשה אברהם. נערה קטנה ואמיצה, הבוחרת להתנתק מבית קשה ולבנות לעצמה חיים אחרים במקום זר כדי להגן על עצמה, היא לא פחות מגיבורה. דמיינו לעצמכם כמה כוחות ותעצומות נפש נדרשים כדי לעשות צעד כזה!
גם היום יש לצערנו נשים מוכות או מאוימות או סובלות. לכמה מהן ישנם כוחות לקחת את גורלן בידיהן, לעתים לבד, להתנתק מהמשפחה ולבחור בחיים אחרים או במקום אחר?! לא הרבה!
לכן בפרשה שלנו החותמת את חיי שרה יש לתת גם לרבקה מקום של כבוד על אומץ לבה, על תושייתה ועל הדוגמה שהיא משמשת לנערות אחרות (הסובלות מאוד) שיכולות וצריכות לקחת את גורלן בידיהן וחובה עליהן לעזוב, עם כל הקושי שבדבר, מקום פוגעני, להתנתק ולבנות לעצמן חיים אחרים טובים יותר. ומה אנו כחברה צריכים לעשות? אנו מחויבים להושיט להן יד ולאפשר את השינוי.
ודבר נוסף: לא פעם משפחות מתפרקות בגלל הבדלי השקפות וניגודים בין בני הזוג. השידוך הראשון בתנ”ך של רבקה ויצחק מלמד אותנו שגם הפכים יכולים להסתדר. השוני בין יצחק לרבקה בלט כבר בהתחלה – היא אישה אסרטיבית ודומיננטית. הוא תם, הולך בשדה, מתפלל, ועדיין בפוסט טראומה ממות אימו (ואולי גם מהעקידה). למרות הכול, יצחק מביא את רבקה לאוהל, אוהב אותה בשקט, ורק שם מתנחם על מות אימו ומתחיל את נישואיו.
לסיכום, מפרשה זו נלמד על מידת החסד של רבקה, נכיר את חובתנו לעזור לנשים אמיצות שנפגעות ומבקשות לבצע שינוי, ונבין כי בני אדם בעלי אופי שונה יכולים גם יכולים להסתדר ביחד. אבל כמה חבל שהכול מתחיל ונגמר בלב: באהבה, בקנאה ובבדידות. שכן, אילו רק היו מצליחים רבקה ויצחק לשמור את האהבה שלהם כך שתספיק גם לבניהם, אילו רק לימדו אותם לאהוב זה את זה, היחסים בין הבנים היו טובים הרבה יותר ועל זה נדבר בפרשות הבאות.
