בפתח הפרשה אברהם השוכב חולה אחרי ברית המילה מתגלה במלוא גדולתו כמארח מופתי. אין ולא תהיה הכנסת אורחים כמו של אברהם, שרץ לקראת שלושת האנשים (המלאכים) שהגיעו אליו. הוא מציע להם מעט לחם ומים ומעניק ארוחה ושירות חמישה כוכבים. אבל אני רוצה להתמקד בערכים אוניברסליים העולים מכך שאברהם מתווכח עם הקב”ה ומגן על סדום ועמורה.
בפרשת בראשית הקב”ה מתייעץ עם מלאכיו (על פי חז”ל) כאשר ביקש לברוא את האדם “בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ”. במעשה זה מבקש האל לקבוע רף שמנהיג חייב לשתף את יועציו לפני כל החלטה גורלית. אם אלוהים מכניס בסוד העניינים את אברהם לפני שמחליט לפעול נגד תושבי סדום החוטאים, הרי שאנו חייבים ללמוד מכך.
ואברהם, כמה גדול הוא, לא מקשיב פאסיבי. בסיפור המבול נוח לא לימד סנגוריה על האנושות. בניגוד לו, אברהם מפגין תעוזה ומנהל מול אלוהים משא ומתן. אברהם עומד כאן במעלה אחת מעל נוח. בעוד נוח שתק מול אנושות שנחרבה והושמדה, הרי שאברהם עומד ומתווכח בעבור עיר אחת שאין בה ולו 10 צדיקים.
אברהם מציג טיעונים הקשורים בצדקה ומשפט, טיעונים הקוראים לאלוהים להימנע מענישה קולקטיבית של צדיק עם רשע והמלצה על הצלת כל תושבי סדום החוטאים בזכות צדיקים.
אייל חסאן. צילום: אורי קריספין
אבי האומה שלנו, בענייני אמונה – צייתנותו עיוורת (כמו בסיפור העקידה שבפרשה), אבל בכל האמור בצדק, אברהם מתווכח ומתמקח ומגלה רגישות חברתית יוצאת דופן ופונה אל האל בשאלה רטורית המביעה תמיהה: “הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם-רָשָׁע?!”
אנו למדים מכך גם את עקרון הדאגה לכולם וגם את העיקרון שקבע יאנוש קורצ’אק מאוחר יותר, שלהיות מחנך זה בראש ובראשונה לשמש דוגמה. אברהם מבקש מאלוהים לנהוג על פי הכלל “נאה דורש נאה מקיים” – אלוהים דורש מאברהם ומצאצאיו “לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט” ולהנחיל עקרונות אלו לאנושות כולה, ולכן הוא, אלוהים, אמור לנהוג לפי כלל זה בעצמו.
מי יכול לומר לאל "תן דוגמה אישית"?! כמובן בעבור הצלת בני אדם. כמה עוצמה הייתה לאברהם שיכול היה להתריס בפני האל “האף תספה צדיק עם רשע” או “חלילה לך לעשות כדבר הזה !”
אחרי משא ומתן מגיעים האל ואברהם להסכמה: 10 צדיקים הם סיבה טובה להציל עיר שלמה. מתחת לזה אברהם כבר לא מעז לבקש. מניין צדיקים מצילים עיר שלמה, מינימום 10. לא פחות. אברהם הצדיק והחכם, המלמד סנגוריה על רשעים, סבור כי יש בכוחם של 10 צדיקים להחזיר לדרך הישר עיר שלמה. כמה אופטימיות.
החכם מכל אדם קוהלת קבע כבר “מקום המשפט – שמה הרשע”. במבט ראשון קביעה קשה זו נראית הזויה, שהרי משפט וצדק חייבים ללכת יחד, ולא תמיד היא.
גם בית משפט יודע שלמרות רצונו ומאמציו לעשות צדק, במקרים רבים, בטובתו ושלא בטובתו, הוא מצליח לעשות רק משפט. לא אחת יוצא בעל דין מאוכזב כאשר החוק אינו מעניק לו זכות שהצדק היה מחייב להעניק לו אותה. לא אחת נפסלת הרשעה בגלל קשיים טכניים.
כך גם בדיני ממזר, תינוק תמים שלא עשה כל רע, אך אות הקלון בעניין מעמדו האישי מוטבע על מצחו לנצח על לא עוול בכפו מכוח הדין והמשפט, לא מן הצדק.
תורת ישראל, כמו גם אברהם אבינו, מבקשת לחבר בין הצדק למשפט. זו גם דרך הנביאים שזעקו “ויגל (יתגלה) כמים משפט, וצדקה כנחל איתן”, ולכן צריך תמיד לחזק את בית המשפט.
ברוח זו אני מציע לכולם לכבד את בית המשפט ולהבין כי כל אופציה אחרת היא תחילת הסוף של כל חברה.
ולסיום, פרשה נדירה זו מסתיימת בעקידת יצחק. המסר של הסיפור ברור – הנאמנות לאל, ואברהם עמד בנסיון זה.
הקריאה של הסיפור קשה. איזה מן ניסיון הוא זה? אם אברהם היה אומר: "סליחה אלוהים, עד כאן. אתה שלימדת אותי רחמי אב מהם, אתה שלימדת אותי פרק במשפט וצדקה (בתחילת הפרשה) לא יכול לבקש את הקרבן הזה". אברהם יכול היה לשוב ולהתריס: “השופט כל הארץ העושה משפט”, אברהם יכול היה לצעוק: "מה אומר לאשתי האהובה שתמיד דרשת ממני לכבד אותה?!" אבל אברהם עשה כל מה שנדרש ממנו.
לסיפור העקידה עשרות פרשנויות ופירושים שמציגים את אברהם (וגם את יצחק) באור נדיר. ואולם קריאת הפרשה תמיד משאירה רבים במתח ותהייה: האומנם האל מבקש לטפח מאמינים בעלי צייתנות עיוורת?! בקריאת הפסוקים הלב דופק, ואז מגיעה ההנחיה: “אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה”, והמסר חד. האל מבהיר: "ניסיתי אותך בלבד, אני לא רוצה קורבנות אדם, אל תקריב את היקר לך מכול. המשך לאהוב את החיים, תאהב את בניך, תשמור על הדברים שחשובים לך".
בעצם נכונותו אברהם ביטא בעקידה את היראה שבלבבו, אבל בסיום הניסיון נקבע לטעמי קו שלפיו היהדות ההלכתית לא מחייבת אהבת ה’ במחיר אהבת הבנים והבנות – היא מעוניינת בשתיהן. לפיכך עוצמתו של הנסיון אינה רק “קַח־נָא אֶת־בִּנְךָ אֶת־יְחִידְךָ אֲשֶׁר־אָהַבְתָּ אֶת־יִצְחָק… וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה….” אלא מתרכזת במילים “אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר”. זו הנקודה, לדעת פרופ’ אסא כשר, שמתיכה יחד את הנכונות הגמורה להקריב ולשלול את החיים ביחד עם השלילה הגמורה של קורבן האדם.
הכותב הוא מנהל בית הספר בית יחזקאל, מרצה לתנ"ך ויו"ר הסתדרות המורים מרחב אשקלון
