“זהו, זה הטור האחרון שלי” – זאת הכותרת שאמורה הייתה לפתוח את הטור שלי השבוע.
כתבתי אותה וישבתי לבהות בה למעלה משעתיים. קדמה לזה החלטה אמיתית לעצור. מה הטעם? חשבתי לעצמי. מה הטעם לכתוב טור משפיע, במלוא הצניעות הטור עושה את שלו והכיוון ברור. טור שמגיע לתודעה אחת לשבוע כשבמהלך השבוע מתחוללת מהומת אלוקים שאני לא ממש יכול לעצור?
התחלתי לכתוב טור פרידה. ללא דמעות וללא לחלוחית של הרהורי פרישה.
“פיני”, מלמלתי לעצמי. “דווקא עכשיו כשהשעה גורלית לעתיד העיר? העיר שאתה ומשפחתך וחבריך חיים בה? העיר שכל כך יקרה וחשובה לנו. דווקא עכשיו לפרוש?”
פיני ביטון. "בלי חשבון"
הלכתי לעשות קפה במטבחון שלי, חזרתי, ושוב הסתכלתי על משפט הפתיחה של הטור הזה, אולי בתקווה שהוא ייעלם.
ידוע שכתיבה גדולה עוסקת בפרטים הקטנים, כמו למשל: איך נראה אדם שכותב את הטור האחרון שלו? ברמת הנפש, ממש. לא קל.
בסוף אוגוסט השנה, כשהודעתי שאני חוזר לכתוב, וזאת אחרי עשור של כתיבה ועוד כמה שנים טובות של מנוחה, קיוויתי שתהיה לי תקופה חדשה ארוכה ופורייה, שתהיה לי השפעה חיובית על החברה בעיר, להמשיך לכתוב “בלי חשבון”, לתקן דברים תוך כדי תנועה, להשפיע, ואפילו להיות סוג של כלב שמירה עבור התושב שהוא… גם אני. לגמתי עוד לגימה מהקפה שהכנתי לי והדלקתי סיגריה. נוספת.
אני יודע: יהיה לי קשה להיפרד מהאנשים הטובים אליהם כיוונתי, אבל לא הפריע לי במיוחד לרדת מהמסך, והוא לא יחסר לי. המחשבה שאם אשאר לכתוב, לא אהיה ישר עם עצמי הדהדה במוחי. לראות צלבי קרס על מצח של מועמד, גורם לחלחלה. לשמוע הכפשה של מועמד אחר בהאשמות של הגנה על מחבלים גורמת לשאט נפש. לראות במו עיניי את האלימות הגואה מיום ליום, כשאני לא מצליח להשפיע? "לא, לא, פיני".
אין לי תלונות חלילה. החיים הפוליטיים והכתיבה, הם מלהיבים, מרתקים וממלאים בתחושה רבת עוצמה של היכולת להשפיע, של ייעוד. אבל אני מודה שזו גם הפעם הראשונה שאני פוחד ממשהו. אני פוחד מהשבוע הבא. מהחלל הריק. מהרגע שבו אבין שכבר איני כותב טור מהימן ומשפיע. ההזדהות שלי עם מחנה פוליטי זה או אחר מפחידה ומערערת את תחושת המהימנות שלי ביני לבין עצמי. אני מקווה שזה לא נשמע דרמטי מדי, אבל לא ממש אכפת לי, אם כן. מה זה אומר עליי?
הרי מלבד שתי הפעמים שהחמצתי, בחגים, את הטור, הייתי “פועל מסור אצלכם במפעל”. לא ביקשתי ולא רציתי חופשות, לא הייתי צריך שיחזיקו לי את היד, לא בלבלתי את המוח על ייסורי האני מאמין שלי, הטקסט תמיד הוגש בזמן, תמיד מודפס, הפסיקים והנקודות במקומות הנכונים, תמיד בשפת העם.
אפילו ביום של פרידה חגיגית לא צריך כמובן להגזים עם ההתפעלות העצמית. לעבוד כפועל ייצור בעיירת פיתוח זה קשה הרבה יותר מלכתוב הגיגים בצל המזגן.
כל מה שאני מנסה לומר הוא שיש בי, גם אחרי כל השנים האלה, את מה שכינה מורי ורבי המורה מאיר וקנין, “גאוות בעל המלאכה”. ואחרי כל זה, אני לא מצליח להשפיע ולהרגיע את הרוחות? זה שאני קובר כאן היום את האמון בהגינות, בעבודה על כל מילה, בכבוד לקורא, בכך שמותר לשים פסיק לפני ו’ החיבור ובצורך לגעת בלבם ובמוחם של בני האדם – היה לי קשה. אבל המילים הן קודם כול המתנה שנתן לנו אלוהים כדי שנוכל לחשוב. אז כתבתי את מה שחשבתי, את מה שהאמנתי בו, את מה שהצחיק אותי, את מה שהכעיס אותי. הטור הזה היה מיומו הראשון היה חף מכל ציניות.
האם אני מתחרט על משהו? כמעט על כל מילה. מדוע? מפני שאני כותב לאט ובקושי ולעולם איני מרוצה באמת מהתוצאה. יכול להיות שזה יפתיע אתכם. אנשים תמיד אומרים לי, “אז תכתוב משהו, לך זה הרי בא בקלות”. מעולם לא הכחשתי, כי חלק מכתיבה טובה הוא לדאוג לכך שכתמי הדם לא ייראו על הדף, אבל האמת היא שזה לא נכון. אני כותב לאט ומשכתב לאט עוד יותר, ואז אני כותב שוב ושוב. התוצאה, אם זה מעניין מישהו, אף פעם לא מניחה באמת את דעתי, אבל היות שבעלי מלאכה ותיקים לעולם אינם מאחרים בהגשה, אני שולח את הטקסט הלא גמור ומקווה שאיש לא ישים לב לכך שיכולתי לכתוב אותו טוב יותר.
אני מניח שאלו גם אמורות להיות שורות הסיום שלי: אלמלא שיתפתי את בתי בכורתי ועוד חבר או שניים בהרהוריי.
קיבלתי חיזוק לדעתי: “אתה צודק, יש כאן מלחמת עולם. זה פשוט מגעיל מה שנהיה פה”. הפור נפל, המשכתי מהנקודה בה הפסקתי ואז הגיעה הידיעה הנוראה על הפיגוע בשומרון!
הרצח הנתעב שבו קיפחו חייהם איש ואישה, יהודים טהורים ויפים. הרצח שבאבחה אחת החזיר אותי לטור! הרי מלבד העיסוק בחירות שלנו הייתי אמור לכתוב על מה שקורה בשכונה שלנו כאן בעוטף. הייתי אמור לתקוף את המדיניות הרופסת בעזה מול החמאס והג’יהאד וטרור העפיפונים, אבל הרצח הנתעב בא והזכיר לי ולכולנו: המלחמה לא צריכה לבוא מבית. הנייה, סינוואר ואבו מאזן חד הם! כל אחד בתחומו עסוק בדבר אחד: חיסול מדינת ישראל. כל אחד והטקטיקה שלו. ישראל חייבת להתחיל לחשוב בערבית, ויש שפה אחת אותה מבינים היטב כל מנהיגי ערב: חיסול. בעזה – חיסול פיזי של הנהגה. בגדה – חיסול מנהלתי. עם כל הצער שבדבר ועם כל השלכות של זה בעיקר התיאום הביטחוני בגדה, לא ניתן עוד לעצום עיניים למול הנהגה צמאת דם מדרום והנהגה מעודדת ומתחזקת מרצחים ממזרח.
ואז הבנתי שאני לא זז לשום מקום. הבעיות המקומיות אמנם חשובות, אך גם טור כמו המדור הזה, שנכתב מעוטף עזה, יש לו מקום. יש בו צורך ויש בו כדי להשפיע או לפחות להצביע על אוזלת ידה של הממשלה בכל הנוגע למרצחים שמגיעים להתפרנס בתוכנו ובלי שום התראה מוקדמת לוקחים חיים של יהודים.
מודה שאין לי כרגע את תעצומות הנפש להתעסק בבחירות המקומיות. מודה ומתפלל שבשבוע הבא אוכל לעסוק בהן בהרחבה ובהתעמקות מבלי להידרש לאלימות על כל צורותיה המעטרת אותה כעת.
חנניה עמר ז"ל צילום מאלבום פרטי באדיבות המשפחה
לסיום, פרידה מאדם יקר – חנניה עמר ז”ל – שלדאבון הלב, הלך מאיתנו (לאחר מחלה קשה) בשבוע שעבר, איש יקר. “חנניה, הבלם של בית”ר”, כך נהגנו לקרוא לו. לאיש שהיה אחד הסמלים של בית”ר אשקלון האגדית. ספורטאי אמיתי מהתקופה בה הסמל היה יותר בולט על החזה ובגאווה גדולה.
בית"ר אשקלון. צילום מאלבום פרטי באדיבות המשפחה
תמיד היה נעים לפגוש את חנניה עם העיניים הגדולות הטובות והחיוך המבויש. איש צנוע, נעים הליכות שגם בתקופה האחרונה לא ניתן היה לדעת ממנו כמה הוא סובל, כאילו לא להכביד על איש. עליו נאמר: “חבל על דאבדין ולא משתכחין”. יהי זכרו ברוך.
