הפרשה מתחילה בהידרדרות מוסרית נוראית עד שהקב”ה קובע “רבה רעת האדם בארץ”: כל המעשים שליליים, וגם “יצר מחשבות לבו רק רע כל היום”: אפילו המחשבות והכוונות רעות, ולכן אין סיכוי לתיקון, ומכאן ההחלטה להביא מבול להשמיד הכול ולהתחיל אנושות חדשה מנח.
אדם וחוה אכלו מעץ הדעת כי הם רצו להיות כאלוהים. קין ולמך רצחו, העולם הושמד, ואז במבול החדש נוצרה גרסה חדשה של אנושות. ואז? יש שיפור? ממש לא!האם המבול השיג מטרתו? כנראה שלא, גם משום שנח בעצמו חוטא ורץ להשתכר אחרי המבול, בנו חם חוטא באופן חמור, ואפילו כל האנושות מבקשת לבנות מגדל ולהגיע לשמים… וגם משום שהאל קובע שני דברים בסיומו:
1. יצר לב האדם רע מנעוריו!
2. למרות זאת, האל לא ישמיד עוד את האנושות, ואפילו מעניק ברית עולם להבטחתו – הקשת בענן.
אייל חסאן. צילום: אורי קריספין
סיפור המבול מבטא מסר הרסני, האל שברא הכול באופן נפלא, משמיד כמעט הכול: “ויִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה עַד-רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם… וַיִּשָּׁאֶר אַךְ-נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה”.
בשביל מה היה צריך להשאיר את נח וכל אשר איתו בתיבה? למה בורא עולם לא היה יכול להתחיל הכול באמת מהתחלה? לברוא יקום חדש? אדם מסוג אחר, אולי קצת פחות תאוותני והרסני? המרצה ד"ר גילי זיון, המלמדת במכון למנהיגות “מנדל”, קובעת כי אלוהים היה צריך את תיבת נח כדי לשמר את העבר ולהביאו לעולם החדש. תיבת נח היא סיפור על עולם חדש שלא נבנה רק על הריסות הישן, אלא גם על הירושה מהעולם הישן.
אנחנו תמיד נשענים על מה שהבאנו מבית אבא ואימא, על התרבות שלתוכה נולדנו, ועם המטען הזה אנחנו ממשיכים, משנים ומחדשים, אבל אף פעם לא מתחילים מדף חלק.
ומה נלמד מכך? הרדיקליות אינה דרך העולם הראויה, הרצון לעקור מן השורש את המציאות הקיימת ולברוא תחתיה מציאות חדשה לגמרי לא יצלח. הפרשה שלנו יוצאת נגד היומרה הזאת. דרכה של היהדות ושל החינוך “תיקון עולם” – לא “טוטאל לוסט” – אלא תיקון הליקויים; לא מהפכה, אלא שינוי הדרגתי תוך אחריות על הקיים.
כולנו צריכים לזכור זאת – מנהיג פוליטי שהבטיח לשנות הכול, מנהל חדש בעבודה שרוצה לקעקע כל מה שעשה קודמו, בעלי עסק או זוג שנקלעו למשבר, הדרך הנכונה – לתקן ולא להרוס הכול ובמהירות.
הסיפור של תיבת נח צריך להיות מסופר לא כדי להזהיר אותנו מעונשי האל אם לא נתנהג כראוי, אלא גם כדי ללמד אותנו את סוד החמלה. החמלה שצומחת כאשר מקבלים באהבה ובשמחה את החלקי והפגום. כשלומדים לראות את מה שיש ולא את מה שחסר, כשסולחים לעצמנו ולאחרים על טעויות וחטאים. אלוהים, בשיא החמלה אומר: לא אוסיף לקלל, להכות, כאשר עשיתי. וממנו כולנו נלמד את סוד החמלה.
לא פעם כתבתי כי מטרתנו הראשית הינה: מתיקון היחיד לתיקון עולם. המסר המרכזי אינו המבול, אלא הברית המגולמת בקשת בענן, המבטאת את ההבטחה שלא יהיה עוד מבול. הלקח הוא שהדרך לתיקון האדם והעולם היא הדרך הארוכה והסבלנית של חינוך.
וכפי שציינתי לא פעם בעבר, כדי להגיע לחברת מופת האדם צריך לחשוש בעיקר מעצמו, מיצרו הרע, ועל כך כבר כתב יהודה הלוי, בחוסר אונים קורע לב, “וְאֵיכָה אֶעֱבֹד יוֹצְרִי בְּעוֹדִי אֲסִיר יִצְרִי וְעֶבֶד תַּאֲוָתִי?” איך נקיים את רצון האל אם אנו עבדים ליצרים ולתאוות? זו תמצית המאבק התמידי שלנו.
ולסיום, בפן אישי: זה כחמש שנים איני אוכל בשר. לא פעם אני שומע רבים כי התורה דוגלת בשחיטת בעלי חיים. ברור שהתורה התירה שחיטת בעלי חיים. אבל אני מבקש לציין כי בעולם המושלם שקדם למבול האדם לא אכל בשר והיה צמחוני, ורק בגלל הכרתו של האל כי יצר לב האדם רע מנעוריו האל מתיר לו כעת (אחרי המבול) לאכול בשר. הרב קוק קבע בחזון הצמחונות שלו כי במצב העתידי הראוי אדם אינו הורג בהמות. אכילת בשר, שעל פי דברי התורה הותרה בתקופת נח, היא מציאות של אין ברירה. לשיטת הרב קוק, בשל מצבו המוסרי של העולם בתקופת המבול הותרה לנח ולבניו אכילת בשר. ובעצם הרב קוק מכוון ומייחל להכרזת הנביא הושע “וכרתי להם ברית עם חיית השדה ועם עוף השמים ורמש האדמה” (הושע ב', כ'), נבואה שמעמידה חזון לאחרית הימים שבו האדם ובעלי החיים כורתים ברית של ידידות.
במילים פשוטות: הייתה הרמוניה מופלאה בין בני האדם לחיות. ההרמוניה הופרה לאחר חטא הנחש, התרסקה לגמרי אחרי המבול, ואמורה לשוב ולהופיע בעתיד.
מי ייתן ולא נהיה עבדים ליצרנו, נאהב אהבת אמת ונבין כי הדרך הנכונה בכל משבר אינה כאוס אלא תיקון יסודי והדרגתי, לא ביטול כל מה שנעשה והקמת מציאות חדשה אלא תיקון תהליכי נכון.
