לפני כחמש שנים לימדתי קורס “מבוא לספרות עממית” באוניברסיטת בן גוריון, כשחלק נכבד ממנו עסק בז’אנר האגדות והמעשיות. השבוע, בעקבות תוצאות הסקר של החברה למתנ”סים לגבי שילוב ילדים בעלי מוגבלויות במסגרת פעילות בלתי פורמלית, נזכרתי בדיון שקיימתי עם הסטודנטים באחד השיעורים. השיעור עסק בקובץ הסיפורים: “מעשיות האחים גרים”. מעשיות אלה נאספו, נערכו ופורסמו על ידי שני חוקרי פולקלור, האחים יעקוב וילהלם גרים בגרמניה של ראשית המאה ה-19. לרוב נוטים להתייחס לסיפורים אלו כאל סיפורי ילדים, אך למעשה הסיפורים הללו, על כל מעשי הפלא, הקסם, הרומנטיקה והאכזריות שבהם, הם קודם כול סיפורי עם. סיפורים שיועדו דווקא לאדם הבוגר, הפועל הפשוט שהתכנס עם יתר מכריו, לשמוע סיפור מעניין סביב המדורה או בכיכר הכפר.
מעבר לחוויה הבידורית, היה הסיפור שעבר מפה לאוזן בעל ערך דידקטי נכבד, ותפקידיו החשובים היו לחנך ולשמור על הסדר החברתי-מוסרי כפי שהיה נהוג באותה עת. אגב, לא שונה מאוד מהרעיון שמגלמת הטלוויזיה היום בחיינו, רק שאז האחריות על עיצוב הסיפור הייתה של המספר, ומספרים טובים לא היו באותה כמות ונגישות כמו הערוצים שיש לנו כיום. מספרי הסיפורים הבינו שכדי לעורר עניין בקרב מאזיניהם עליהם להפריז ולהגזים בדיוק במידה כדי שהמאזינים יוכלו להתחבר לסיפור ולהזדהות עם גיבוריו. עם זאת, הם תמיד בחרו דמויות מרוחקות מעם או על-אנושיות, כמו נסיכה, מלך, מכשפה או אפילו זאב מחוכם, וזאת כדי לאפשר העברת ביקורת על המאזינים מבלי לעורר את זעמם. המסרים הסמויים במעשיות האלה סיפקו מבט ביקורתי וסוציולוגי על מבנה החברה האירופית של ימי הביניים ועד לתקופות מאוחרות יותר.
אחת המעשיות המוכרות בוודאי לרובכם היא שלגייה ושבעת הגמדים. אותה שלגיה, שנשלחה לאבדון ביער העבות על ידי אימה החורגת והמרושעת, מוצאת לשמחתה את תפנית גורלה בבית שבעת הגמדים בלב היער. מי הם אותם גמדים ולמה הם חיים שם? שאלות אלה ודומות לא מקבלות מענה בסיפור מאחר שהתשובות להן ברורות מאוד עבור המאזין הטיפוסי באירופה של ימי הביניים. למעשה, היער היה המרחב הפראי והלא מיושב בניגוד לכפרים ולאחוזות שסביבן קיימו האנשים את אורח חייהם. ליער נשלחו כל אותם בעלי חריגוּת ושׁוֹנוּת או בשפה בוטה, “פריקים” שסבלו מעיוותים, מחלות, תסמונות והפרעות מלידה או שלא. כלומר, כל מי שלא נחשב “נורמלי”, נשלח רחוק מעינם ולבבם של “הנורמטיביים” אל מעבה היער כדי ש”חלילה” לא ייאלצו לחזות בשונה יום-יום.
גם הכנסייה, שהייתה מרכז מבנה הכוח באירופה של ימי הביניים, לא שימשה מפלט עבור אותם אומללים. אנשים, ולרוב ילדים צעירים, שלא שפר עליהם גורלם, נאלצו להתמודד לבדם עם מגבלתם בחברה שלא ידעה להכיל ולאהוב את השונות שלהם. בכל אחת מהגרסאות השונות של סיפור שלגייה מתוארים הגמדים כבעלי מוגבלויות או הפרעות שונות. בגרסת האנימציה המוכרת של וולט דיסני משנת 1937 הגמדים אף קיבלו אפיון מובהק של מגבלתם באמצעות הכינויים שלהם, כמו: שטיא (מלשון טיפש) שהוא מגושם ואילם, רטנוני ואפילו דוק, מנהיג החבורה שהוא עצמו מבולבל וסובל מדמנציה.
ככל הנראה, קבוצת הגברים שחיו ביער, לא היו באמת “גמדים” אלא שהמספר בחר בשם תואר שיהווה מכנה משותף לכולם. ניתן לשער שהוא לא רצה להשתמש בביטוי מאיים כמו “שבעת החריגים” ולכן עידן זאת. סיבה נוספת יכולה להיות קשורה בהכרח לעובדה שמדובר בילדים שנעזבו בגיל צעיר בשל מוגבלותם ונשלחו לחיות לבדם ביער ועל כן גובהם אינו כשל האדם הבוגר, אלא לכאורה גמד.
ומדוע נזכרתי בזה פתאום? באותו שיעור על ההקשר החברתי של הגמדים בסיפור שלגייה, שיתפה אחת הסטודנטיות את כלל הכיתה בתחושת הכאב שמעורר בה ההסבר הזה. לטענתה, אחיה הבכור שאובחן על הספקטרום האוטיסטי נאלץ להתמודד עם יחס דומה בצעירותו ובגרותו. לא פחות מכך, גם היא והוריה. הדיון בכיתה בעקבות גילוי הלב שלה נע בין הכרה והסתייגות, ורבים העדיפו להגדיר את תחושותיה כחוויה אישית אך לא כביטוי לתפיסה או עמדות בחברה הישראלית בת ימינו.
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
הואשמת בעבירה פלילית? משרד עורכי דין אמנון גולן – ההגנה המשפטית שאתה צריך
במרחק של חמש שנים מאותו דיון סוער בשיעור קראתי השבוע את תוצאות הסקר של החברה למתנ”סים שמציג נתון עצוב וכואב. כ-90 אחוז מההורים שענו עליו לא היו מעוניינים שילדיהם ישתתפו בפעילות (חוג, קייטנה וכו’) עם ילד בעל מגבלה שכלית, התפתחותית או פיזית. ההורים ענו על הסקר באופן אנונימי ולפיכך אותנטי. כשנשאלו כיצד היו חשים במצב הפוך, אם ילדיהם היו בעלי המוגבלות אז התקבלה תמונה שונה ומכילה יותר.
כי ככה זה, בסופו של דבר, אנחנו מעצבים את הסיפור של החברה שלנו, של החיים שלנו ושל ילדינו. במקרה הזה, אנחנו ההורים אחראים ללמוד פתיחות, הכלה וסובלנות עוד בטרם ילדינו נפגשים עם מושגים אלו בגן ובבית הספר. אנחנו לא חיים בחשכת ימי הביניים ובריחה מאחריות לחינוך ערכי היא לא פחות גרועה מהדרת בעלי המוגבלויות. כבוד לאחר לא חייב לנבוע מהזדהות אלא קודם כול מתוך הכרה בו ובזכויותיו. בואו נעשה מקום לכולם ונימנע מלשלוח את הפחדים שלנו ליער.