פרשת שופטים פותחת בחוק המלך. החוק המופיע בפרשת השבוע רחוק מהדגם המקובל של מלך. בניגוד למלכי ישראל המפוארים כמו דוד ושלמה, החוק קובע שלמלךְ אין נכסים: “לא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים”, ”לא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים”, “וְכֶסֶף וְזָהָב לא יַרְבֶּה לּוֹ”. ומה כן יש לו? הנחיה לשמור מצוות ולקיים תורה.
מטרת כל אלה “לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ” – אין ייעוד, אין תפקידים, המלוכה בעלת תפקיד לא ברור ותואר סמלי. למעשה, יש כאן ניגוד ברור: להיות עם ולהרגיש בלי – מצד אחד שום תשים מלך, מצד שני הסתייגות מהמלך ואיסורים רבים. ולכן רבים הפרשנים הסבורים כי לא מדובר במצווה אלא ברשות. התלמוד נחלק בסוגיה זו. ר’ יהודה קבע שזו מצווה. לדעתו ר’ ישנה מצווה גמורה להקים מסגרת מדינית לעם ישראל היושב בארצו, משום שרק מסגרת מדינית יכולה למלא את המשימות הלאומיות המוטלות על ישראל, כמו מלחמת עמלק ובניית בית הבחירה. ואילו ר’ נהוראי קבע שזו רשות, וההוכחה – כאשר בני ישראל ביקשו מלך משמואל, שמואל רתח מכעס – “וירע הדבר מאוד בעיני שמואל” – והקב”ה ממש אילץ אותו לשים מלך.
אייל חסאן. צילום: אורי קריספין
מצווה או רשות. כמה יפה שתורתנו ידעה את חולשת בן האנוש, את הסכנה שבעוצמה ואת העובדה שבמנהיגות ובכל כוח טמונים יסודות ההשחתה. ואיך מאזנים אותם? באמצעות בלמים, הצנע לכת וסייגים שיתעלו את הכוח לעשייה חיובית. אז וגם היום חייבים לשמור על המנהיג מפני השחתת מידות אפשרית מפני כוח יתר.
ומכאן לסוגייה נוספת – בחינוך אנו אומרים “התלמיד במרכז”, בארגון אנו אומרים “האדם במרכז”. מדובר בצורך המעיד על חשיבות התלמיד\האדם וההכרח לטפל בו היטב. מוטיב זה בולט בפרשת השבוע – ואיך? בדיני המלחמה.
בפרשת השבוע מופיעים דיני המלחמה. התורה בוחרת במודע לראות את האדם במרכז, ולכאורה בניגוד להיגיון – בצבא המשימה קודמת לאדם. כל מערכה היא מבחן עליון ברמה לאומית, צבאית ואישית. הצורך לגייס את כלל משאבי העם, להילחם ולנצח – טבעי וברור. ולכן סביר שמתבקשת גישה הרואה את הכלל לפני הפרט – הצבא לפני הלוחם.
גישת פרשת השבוע שלנו שונה. במתן הפטורים מגיוס יש דאגה מיוחדת לפרטים: היא מכירה ב”ירא ורךְ לבב” ומשחררת אותו לביתו “ולא ימס (יפחיד) את לבב אחיו כלבבו” – הרחקת החלשים מקטינה את הסיכון להחלשת המורל.
בנוסף, יש ויתור על השתתפות חיילים נוספים בלחימה: “האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו… האיש אשר נטע כרם ולא חללו (נהנה מפירותיו)… האיש אשר ארש אישה ולא נשאה… ילךְ וישוב לביתו פן ימות במלחמה” – ההסבר האחד הינו שאנשים אלה טרודים במשימות שלא הושלמו ולכן לא יתמסרוּ ללחימה, יחלישו את הכוח ולכן נכון לוותר עליהם. ומאידך, אהבתי לקרוא את פרשנותו של מפקד חיל האוויר לשעבר, האלוף אמיר אשל שלפיו נתנת כאן עדיפות לצורכי היחידים: בעלי הבתים, בעלי הכרמים והמאורסים, על פני צורךְ הכלל, ועל כן לא מגייסים אותם למלחמה. המשמעות כאן שהצבא והמדינה באים לקראת היחיד, וזה מגביר את מחויבות הכלל ומחזקת את רצונו להילחם למען מדינה הנוהגת כך. הריבון מוותר בקטן, מגביר את מחויבות הכלל ומחזק בגדול את רוח אנשיו ויכולתם לנצח.
הפרשה מציגה לנו את מערכת המשפט הנהדרת שלנו לפי מודל פרשת השבוע: בתי משפט בערי השדה ובית משפט עליון במקדש. לעיתים חלק מאיתנו יוצא נגד מערכת המשפט שלנו, ואני מציע לכל המבקרים להבין כי כמו אז גם היום קביעותיה של מערכת המשפט הן מחייבות: “לֹא תָסוּר, מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְך יָמִין וּשְׂמֹאל”. אפשר לחשוב אחרת, אפשר לערער, אבל ברגע שנצא נגד מערכת המשפט, אפשר למעשה “לסגור את המדינה”.
ולסיום, אחרי הציווי “שופטים ושוטרים”, אחרי ההזהרות, מופיע בפרשה פסוק מדהים, הציווי: "תמים תהיה עם ה׳ אלוקיך". נשמע נאיבי! מה לתמימות בג׳ונגל שאוטוטו יהיה בארץ כנען? נשמע כמו בריחה מהמציאות.
הפרשה רוצה לומר לנו כי תום הלב, כי התמימות, הם העיקר, הם התקווה. למרות הקשיים בעולם ולמרות הצרות, החטא, אנו לא מאבדים את התקווה, את מבט התמים שלנו על העולם. היהדות מאמינה שהעולם הזה הוא טוב ויהיה טוב. אנחנו מאמינים בטוב שבאדם, שהטוב רק הוא ינצח, גם אם ייקח זמן. "תמים תהיה" היא האמונה הבלאגן בארץ או בעולם עתיד להפוך לגן עדן. ליעד הזה התורה מובילה אותנו, אפילו שהיעד נראה רחוק.
לסיכום, חייבים לראות תמיד את התמונה כולה, אבל להתייחס לכל פרט ופרט כפי שפרשת השבוע מציעה לנו. כל מורה חייב לראות כל תלמידה ותלמיד באופן מיוחד, כל מנהלת או מנהל חייבים לראות כל עובדת ועובד בהתאם לצרכיו, כל הורה צריך לראות כל אחד מילדיו באופן מיוחד ובנוסף, כולנו, בכל תפקיד של הנהגה, בבית, בעבודה או בחברה, צריכים לנהוג בריסון, בהצנע לכת ולהבין את מגבלות הכוח. התמימות הנראית לכאורה חולשה היא הסמן והתקווה לעולם טוב יותר. בנוסף, אם נעשה כל זאת ו”נבער את הרע מקרבנו”, כפי שפרשת השבוע מצווה פעמים רבות, דרכנו לקראת חיים ערכיים ומוסריים סלולה יותר.
שבת שלום!
הכותב הוא מנהל בית הספר בית יחזקאל, מרצה לתנ"ך ויו"ר הסתדרות המורים מרחב אשקלון
