תיאוריית החלונות השבורים של וילסון וקלינג קושרת בין נראות של המקום – בניין עם חלון שבור הנותר ללא תיקון, כלומר סמל להזנחה – ובין פשע ואלימות. כשאני מסתכל על התיאוריה המפורסמת הזאת, הערכים הנגזרים ממנה הם ייאוש ותקווה. שני הפכים חזקים שלכל אחד מהם משמעות עצומה בדרך החיים שלנו. לא כל דבר אני משליך על פשע ואלימות, שיש בהם אספקטים נוספים במחקר הקרימינולוגי. אבל אני רוצה לדבר על איך פיתוח וחדשנות מובילים לתקווה – והתחנה המרכזית שלנו כמשל לכך.
העיר אשקלון גדלה ומתפתחת בקצב מהיר. שכונות חדשות, בנייני מגורים מרקיעי שחקים וכלי רכב רבים בכבישים. לאור המצב החדש, זו כבר לא אשקלון הישנה שכולנו גדלנו בה והורגלנו לחיים בה. העומס והפקקים מכריחים אותנו לגלות דפוסי פעולה חדשים ולהבין כי תחבורה ציבורית היא צורך חברתי.
מסוף רמז, מיני תחנה מרכזית. צילום: אלירם משה
מעבר לכך שהתחנה המרכזית היא הפנים של העיר, דלת הכניסה והשער של העיר שאליה נכנסים רבים המגיעים לאשקלון בתחבורה הציבורית – מדובר במרכז הראשי המנקז אליו את כל קווי האוטובוסים בתוך העיר ומחוצה לה. התחנה המרכזית היא מיושנת, מוזנחת, מלוכלכת, לא עמידה בפני מפגעי חום וקור ואינה מקנה חוויית שירות נעימה לנוסעים בתחבורה הציבורית.
סמוך לתחנה המרכזית נמצא אחד ממרכזי העסקים הראשיים של העיר: מרכז נפתי הכולל את עיריית אשקלון, בנייני משרדים, קופות חולים, קניון גירון, חנויות, ביטוח לאומי, היכל התרבות, בית החולים ברזילי ואילו מהצד השני את קריית האקדמיה ומכללת אשקלון. התחנה המרכזית נמצאת במיקום מושלם, במרכז העיר, מיקום שמצריך מהנוסע באוטובוס מרחק הליכה קצר כדי להגיע ממקום למקום מסוים.
ברק חדריאן
אבל אומר זאת הכי פשוט שאפשר: אין בתחנה המרכזית דבר שיכול לגרום לנוסע לרצות לחזור לבקר בה. היא משרתת בעיקר את מי שלא מחזיק ברכב וחיילים, ואינה מספקת חוויית משתמש בתחבורה הציבורית לאף נוסע. אסביר: קחו לדוגמה את אשדוד. התחנה המרכזית ממוקמת בקניון הסיטי, הנוסעים ממתינים ברציף ממוזג ועוברים באוויר הפתוח רק על מנת לעלות לאוטובוס. בזמן ההמתנה הם יכולים להסתובב בקניון ולנצל את הזמן הנדרש להם תחת קורת גג מקורה אחת. ובאשקלון, החשש לעבור לקניון גירון, להידרס בכביש המסוכן של כניסת האוטובוסים לתחנה או לפספס את האוטובוס לא מתיר לאף אחד ברירה אלא לשבת ולהמתין בחום או לעבור את חוויית המטרייה השבורה בשל הרוחות בחורף. המעט שבוצע זה שיפוץ של השירותים במקום, ומדי פעם צובעים את המעקה ברציפים.
פוליטיקאים שולפים כל שני וחמישי הדמיה חדשה איך אמורה להיראות התחנה המרכזית באשקלון לאחר חידושה, אך תחילת העבודות אינן נראות באופק. השלטון הנוכחי פרסם את ההדמיה בתקציב 2014, לפני ארבע שנים, ומאז דבר לא השתנה. העיר גדלה, ואין שום תכנית לשים דגש עליון על תחבורה ציבורית. חשוב לציין כי הגורם המחזיק ברוב התחנות המרכזיות בארץ הוא חברת נצבא, הנמצאת בבעלותו של הטייקון קובי מימון. אני בטוח שהוא ממש לא נוסע בתחבורה הציבורית, אך המטרה היא להרוויח משטחי המסחר שבמתחמי התחנות.
עוד מקום ששווה לתת עליו את הדעת הוא התחנה המרכזית בבאר שבע, ששם החידוש הצליח. בשיתוף פעולה של חברת נצבא, כספים ממשרד התחבורה ועיריית באר שבע, שהגדילה את שטחי המסחר, המקום הפך להיקרא “טרמינל באר שבע”, והיום מדובר באחד המקומות היקרים בעיר לשכירת שטחי מסחר.
אז איך זה יכול לקרות גם אצלנו? שיתוף פעולה רחב שמקדם את האינטרס הציבורי. עזבו אותנו מהדמיות מפוצצות שמתפרסמות בפייסבוק – מגיע לתושבי העיר תחנה מרכזית חדשה, שתיתן מענה לבעיות התחבורה בעיר ותעניק חוויית משתמש נעימה. איך נותנים תקווה למקום ומוציאים ממנו את הייאוש? איך משפרים את הנראות של שער הכניסה לעיר, כפי שמגיע לעיר יפה כמו אשקלון? זה יכול להיות אמיתי, אם רק נקבל חזון שגם מבוצע, תכנית ופרויקט חשוב שקורה ולא נשאר במגירה.
