מכתב לאחי/ מיכאל (מיקי) שרביט
אחי הצעיר איתמר (איתו), האם אתה שומע? האם אתה יודע? כמעט חמש שנים עברו מאז שהלכת מאיתנו והותרת אותנו המומים וחסרים. הדרך שהמשפחה עוברת היא רצופה כאובים וגעגועים. אבל רציתי לספר לך על משהו אחר, שמח יותר, שמרגש וממלא אותנו, כפי שמילא אותך במשך חייך הדלים.
לאחר הסתלקותך פנו אלינו חבריך הקרובים, אותם אלה שהענקת להם במשך 18 שנה את כל הטוב (כמו שרק אתה ידעת), וביקשו את הסכמתנו להקים קבוצת כדורסל הנושאת את שמך. לאחר לבטים ארוכים החלטנו לתת יד לפרויקט המרגש הזה. בהסכמתנו, נולדה לנו משפחה חדשה: אליצור איתו אשקלון. אתה, שהכדורסל היה חלק נכבד מחייך, חלמת תמיד שיהיה פה כדורסל מקצועני, נקי ממניירות ועסקנות, ואנו כאן להגשים את חלומך.
מיקי שרביט
איתו, את העונה הראשונה העברנו בליגה א’ כי רצינו לבנות מועדון מלמטה, מה שנקרא "לקרוע גופייה". המלעיזים קראו לנו "עצם בגרון", אחרים ניסו למנוע מאיתנו תקציבים, אבל האור שלך החל להשפיע ולגרש אט-אט את החושך. הקפטן שלך אחיעד בוקרה היקר בחר להצטרף לקבוצה הנושאת את שמך, והלב החל לפעום בחוזקה. כבר בעונה הראשונה עמדנו במשימה שהצבנו ועלינו לליגה הארצית, כאשר המטרה הייתה בכלל לתקוע יתד בעונה הראשונה.
בעונתנו השנייה הצבנו שתי מטרות: האחת, הקמת מחלקת נוער; והשנייה, העפלה לליגה הלאומית. לשם כך בנינו פה תלכיד שחקנים שיהיה קודם כול אנושי ומבוסס על שחקני בית ושחקני נשמה. מכיוון שמדובר בכספי ציבור החלטנו לתרום בחזרה לקהילה, כאשר שלחנו את שחקני הקבוצה שבוע אחרי שבוע להתנדב (שנה שלישית ברציפות) לטובת ילדים קשי יום השוהים במועדוניות בשכונות מצוקה ברחבי העיר. ואיתו, אני שמח לבשר לך שעמדנו בכל המשימות שהצבנו לעצמנו. והכי חשוב, עלינו לליגה הלאומית! שלמה המלך החכם באדם אמר: “עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק”.
איתמר שרביט
אני נרגש לספר לך שהיום אנחנו שמחים. אני רוצה להודות בשמך לכל החברים שתורמים מזמנם ועושים לילות כימים: למאמן ושחקני הקבוצה היקרים, למשפחת איתו אשקלון, תודה ששיחקתם בשביל הסמל גם בימים קשים, תודה שתרמתם מזמנכם לילדי אשקלון בפרויקט המרגש, תודה שעשיתם היסטוריה. לקהל המפואר שלנו, חברי “הגל הכחול” שמלווים ודוחפים את הקבוצה בכל מקום בארץ וגורמים לכולם להתפעל מהאיכות והעוצמה שלהם, בלעדיכם אין זכות קיום לקבוצה. לחברי הנהלת הקבוצה, אשר פועלים בהתנדבות מלאה כבר מספר שנים ומקדישים מזמנם לטובת קידום ענף הכדורסל בעיר, להנהלת העיר, ראש העיר וחברי המועצה על האמון שנתנו בנו בהנהגת הפרויקט העצום הזה. ובמיוחד לך, אחי, תודה ענקית על הזכות שנתת לי להרגיש איך זה להיות אתה.
תודה שהשארת למשפחה ולחבריך דרך לחוש אותך ולהרגיש אותך קרוב באמצעות הספורט ומשחק הכדורסל שכל כך אהבת. אוהב כל כך, אחיך.
“העלייה הזו – השגחה פרטית של האיש שלנו בגן עדן”/ אור גילרן
השבוע סיימתי את העונה ה-21 כאוהד אליצור אשקלון, או בגלגולה הנוכחי והאמיתי: אליצור איתו אשקלון. במשך השנים עברתי עם הקבוצה הצלחות, כישלונות, עליות ליגה, ירידות ליגה ומה לא, אך העלייה השבוע מהליגה הארצית לליגה הלאומית הייתה ללא ספק הרגע המיוחד ביותר והמאושר ביותר בכל השנים הללו. השמחה הגדולה בסיום המשחק מול מכבי פתח תקווה הייתה שמחה אחרת, שמחה של אוהדים שהתגעגעו לכדורסל אמיתי שבא מהלב.
גילרן ובן יהושע
הקבוצה הזאת, אליצור איתו אשקלון, לא דומה לשום קבוצה בנוף הכדורסל הישראלי. אני גאה להיות שותף יחד עם חבריי ליציע לפרויקט הזה שקרם עור וגידים לפני שלוש שנים, כשהמטרה שלו הייתה קודם כול להנציח את האיש הקטן-גדול: איתמר שרביט ז”ל, ולא פחות מכך: להחזיר עטרה ליושנה ולשוב לקדמת הכדורסל כמו לפני כמה שנים. בעבודה שקטה ועם המון לב ונשמה השבוע עשינו צעד נוסף לעבר המטרה. אני לא איש דתי, והאמונה שלי מסתכמת בקידוש ביום שישי שלאחריו אני יוצא לעשן סיגריה, אך גם אני מאמין שעל סיום העונה של הקבוצה הייתה השגחה פרטית של האיש שלנו בגן עדן.
אומרים שהברק לא מכה פעמיים באותו מקום, אבל אצלנו הוא הכה חמש פעמים. קשה להבין איך בכל חמשת המשחקים האחרונים והחשובים ביותר של העונה, בכל פעם שהקבוצה נפלה לבור שנראה ללא תחתית, השחקנים ידעו לקבל את מכת הברק שהפכה אותם ברגע ליחידה אחת שלא משאירה לקבוצה שממול שום סיכוי וכותשת אותה לכדי ניצחון.
על הנייר, בכל שלב של הליגה אליצור איתו’אשקלון הייתה הקבוצה הטובה בליגה, אך כפי שלמדתי בכל שנותיי במגרשים, שחקנים טובים זה חשוב, אך יותר חשוב שהם יהיו קודם כול בני אדם. ההצלחה הגדולה ביותר של הקבוצה העונה הייתה היכולת להישאר ביחד גם בתקופות הלא טובות ולשחק ביחד ללא אגו, אלא אחד בשביל השני. כל אחד ואחד מהשחקנים העונה נתן 110 אחוז מעצמו למען הצלחת הקבוצה. אני, שנחשב לבחור פסימי, לא מצליח להבין עד עכשיו מאיפה הם הצליחו בכל פעם למצוא את קור הרוח עד לניצחון. בעצם זה די ברור, הרי הייתה לנו השגחה עליונה ופרטית היישר מגן עדן.
“רגע השיא שלנו עד היום”/ אושרת לוגסי בן דוד
גם היום, כמה ימים אחרי שעלינו לליגה הלאומית, מרגיש לי עדיין בחלום. האדרנלין בגוף עדיין לא נרגע, בטח אחרי תקופה מתוחה ללא שינה ולחץ אטומי. ברור שכל זה לבסוף התחלף בשמחה אדירה. השנה, אני מודה, הייתי הרבה פחות פעילה פיזית בארגון הדברים.
לשמחתי, במשפחת "הגל הכחול" יש את האוהדים המדהימים שלנו, בניצוחו של איציק קיסו, שידעו להיות שם תמיד והרימו מופעים אדירים שלא מביישים קבוצות בליגת העל. היום אתם רואים תוצר שהגיע לליגה הלאומית, ללא ספק רגע השיא שלנו עד היום, אבל אסור לשכוח שבדרך היו חבלי לידה קשים מאוד. שלוש עונות שאיתמר, אני וכל חברי "הגל הכחול" חיים את החלום באופוריה.
אושרת לוגסי בן דוד
בתור אוהדת, מעולם לא האמנתי ששתי טרגדיות נוראיות, מותו של איתמר ז”ל ועזיבת האוהדים את אליצור, יתחברו ביחד ויולידו קבוצה מדהימה. אני לא אומרת את זה רק בגלל שמדובר בחברים שלי ובאהבה שלי לכדורסל, כי עם יד על הלב כל אדם מוזמן לבחון לפרטי פרטים ולהגיע להיסחף בעצמו. בשום מקום אחר אין עוד מועדון שבנוי כמונו לתלפיות.
כשהחלטנו על הקמת הקבוצה זה הגיע אחרי תקופה ארוכה מדי של מלחמות שהותירו את האוהדים חסרי אונים. הייתה חסרה לנו השמחה הזו שמציפה אותך כשאתה בא למשחק, ההתענגות הזו בלראות את הכדור פוגש את הרשת, ובסך הכול רצינו רק לשוב וליהנות מהמשחק שאנחנו אוהבים. בכנות, ואולי זה מה שמצחיק בסיפור הזה, לא חשבנו בכלל לעלות ליגה בעונה הראשונה, אבל כנראה שעשינו ואנחנו עדיין עושים משהו נכון, כזה שגרם לנו לזכות ולעלות שוב ליגה, הפעם ללאומית. המחויבות האישית של כל אחד ואחד פשוט ניצחה. הנהלה, אוהדים וצוות השחקנים האלופים, שיש להם את האהבה לחבר שהפך לסמל, ועם זה אני בהחלט יכולה ללכת עם ראש מורם.
אני גאה להיות חלק ממכלול האנשים המדהימים האלה, שנותנים את הלב והנשמה למען אהבת איתמר והכדורסל. כל כך הרבה שנים חיפשנו את הניצוץ המיוחד הזה שיגיע ממקום נקי ואמיתי, כנגד כל הסיכויים, עם הרבה עבודה קשה כאגודה אחת. תחת הכנפיים של איתו שלנו, שמשגיח עלינו מלמעלה ועוקב אחר כל אחד מהצעדים שלנו, רואים תוצאות. אני מאחלת לנו להמשיך באותה הדרך שסללנו לעצמנו, עם כל החברים על הפרקט וביציע ושרק נמשיך ליהנות.
