“כל מה שבניתי בעמל רב ובהשקעה אדירה ירד לטמיון” / איתמר שמעוני
כשהייתי בן עשר, הגעתי לראשונה למשחק של הפועל אשקלון. באותו היום התאהבתי בקבוצה והפכתי להיות “אוהד שרוף” שלה עד היום. כל השבוע הייתי מחכה למשחק ומגיע לעודד בכל הכוח. במרוצת השנים תמיד עקבתי אחרי הקבוצה וידעתי שיום יבוא והיא תהפוך להיות הפנינה של העיר.
שמעוני כראש עיר עם שחקני הפועל אשקלון. יח"צ
עם כניסתי לתפקיד ראש עיריית אשקלון קיבלתי החלטה לרכוש את הקבוצה מפרוספר אזגי, להשקיע בה כדי שתגיע לליגת העל ולמצוא רוכש פרטי שיצעיד את הקבוצה קדימה. בשלוש עונות עלינו יחד עם יובל נעים והצוות שתי ליגות וגם נשארנו בליגה. היינו שותפים כולנו לתחושה שבניהול נכון והכוונה הפועל אשקלון תתברג בליגת העל והפעם כדי להישאר.
פרוספר אזגי. צילום: נמרוד גליקמן
לצערי ולצער האוהדים כולם, התקבלה החלטה שגויה על ידי ממלא מקומי והיא לפטר את יו”ר הקבוצה איתן קסנטיני על רקע אישי ופוליטי בלבד. לא רק שזאת הייתה החלטה שאינה מושכלת, כמו עוד הרבה החלטות שמתקבלות בעירייה, גם ההחלטה שלא למנות יו”ר במקומו הובילה את הקבוצה במדרון חלקלק להידרדרות עד לירידה לליגה הלאומית. החשיבות בפיתוח זהות מקומית עם קבוצת כדורגל היא עצומה בעיניי. במסגרת הספורט, אשקלון יכולה ליהנות מסיקור חיובי, חיבור לקהילה, עידוד מחלקות הנוער לקחת חלק בפעילות המועדון ועוד המון יתרונות שהדף קצר מלהכיל.
קסנטיני ושמעוני. צילום: דוד לוי
בתקופה האחרונה פנו אליי אינספור אוהדים והביעו את כאבם על המצב שנוצר, ולבי איתם. אני זוכר את אחד הניצחונות הכי משמעותיים שחוויתי בשנת 2007 כשניצחנו בחיפה 2:0. למרות הניצחון, ירדנו לליגה הארצית כי אחי נצרת הצליחה לעקוף אותנו בנקודה אחת בלבד. בכיתי כמו ילד קטן.
המשחק השבוע החזיר אותי בדיוק לרגע הזה שהוא הרגע שכל אוהד מנסה להימנע ממנו. גם הפעם ישבתי בבית וצפיתי במתח ובציפייה תוך כדי כסיסת ציפורניים. בשריקת הסיום הרגשתי תחושת החמצה ענקית, כל מה שבניתי בעמל רב ובהשקעה אדירה ירד לטמיון. צפיתי בתמונות האוהדים בוכים ביציע, והדמעות זלגו מעצמן.
אוהד שרוף. שמעוני ונעים. צילום יח"צ
קשה לתאר תחושות של אכזבה בקרב אנשים שאוהבים את קבוצת הכדורגל שלהם, אבל גם בסיום אותו המשחק בשנת 2007, כשהיה נראה לי שאני עם הקבוצה סיימתי, התייצבתי על הגדר באימון הפתיחה, כפי שעשיתי בכל עונה ולא משנה באיזה ליגה שיחקנו. אני קורא לאוהדים להמשיך ולעודד את הקבוצה, כי הם השחקן החשוב ביותר שבה. אני כואב מאוד את הירידה לליגה הלאומית לאחר שתי עונות בליגת העל. הפוליטיקה לצערי ניצחה את הספורט הפעם, אבל אני משוכנע שעוד נכונו ימים טובים יותר לקבוצתנו האהודה.
"בתחילת העונה האוהדים אמרו 'אזגי מת'. בסוף העונה אמרו 'אזגי יחזור'" / רוז'ה חטב
היה שבוע עצוב מאוד לעיר אשקלון. אני באופן אישי לקחתי את זה מאוד קשה. עד שהגענו לליגת העל וחזרנו להיות על המפה, אנחנו חווים היום ירידת ליגה שהיא כואבת לכולנו. התרגלנו לראות כאן קבוצות גדולות, תקשורת שמגיעה מכל הארץ, אנשים מכובדים שמגיעים לעיר, והיום לצערי הלכנו צעד אחד אחורה. אני באמת מקווה שנחזור לליגת העל כי זה המקום שאנחנו ראויים להיות בו. נקווה שראש העיר ייתן יד ויעזור לקבוצה לחזור לליגה הראשונה.
רוז'ה עם דובר הפועל אשקלון, שלומי לוי
צריך כרגע להרים את הראש ולהסתכל קדימה, כי זה הכדורגל ואין מה לעשות. הכי כואב לי זה על האוהדים של הפועל אשקלון. יש חבר’ה צעירים שמעודדים בכל משחק, הם יצרו קהל חזק מאוד להפועל אשקלון. יש תרבות עידוד, וזה משהו שלא היה עד לפני כמה שנים. ירדו לי דמעות כשראיתי אותם בוכים בסוף המשחק, זה הזכיר לי את הגמר מול הפועל תל אביב שבכיתי והפסדנו בו את הגביע.
יש הרבה סיבות לירידת הליגה הזו, אבל אני חושב שאחת המרכזיות היא השינויים שעשו פה בינואר. היה פה תלכיד שחקנים, שבאו ופירקו אותו. אי אפשר לבוא בינואר ולהחליף 50 אחוז מהשחקנים, זו הפכה להיות פתאום קבוצה אחרת לגמרי. בינואר צריך להביא שחקן או שניים ולא שישה-שבעה, ועובדה שלא פגענו באף שחקן. עד ינואר הייתה לנו קבוצה טובה ובריאה. אני חושב שהשחקנים שעזבו אותנו יכלו להשאיר אותנו בליגה ממזמן. אם זה ספורי שהלך לנתניה, אבוחצירה שהלך לקטמון, איבנצ’יץ’ שהלך לחיפה. לא הבאנו שחקנים יותר טובים מהם. מה שאותי הצחיק זה שבתחילת העונה האוהדים אמרו 'אזגי מת', אבל עכשיו בסוף העונה הם אמרו 'אזגי יחזור'.
יחזור או לא? פרוספר אזגי מחוץ למגרש. צילום: דוד לוי
עוד נקודה שאני חושב שחשוב להתעכב עליה היא החיבור של השחקנים לקהל. השחקנים לא מספיק מחוברים לקהל, וזה משהו שהיה חסר השנה. אם אתם מביאים את השחקנים האלה היום למדרחוב או למרינה, אף אחד לא מכיר אותם כי הם לא מחוברים. בתקופה של ג’קי דקל, אבי כהן ולופא קדוש השחקנים היו מכירים את האוהדים. הבעיה שפה אימון נגמר בשעה 13:30, וכולם מתפזרים הביתה. רוב השחקנים גרים מחוץ לעיר, ולכן אין להם זיקה למקום. ההנהלה צריכה לדאוג לשפר את העניין הזה. במבט לעונה הבאה אני חושב שאם הקבוצה תישאר באותו מצב ויביאו רק עוד כמה שחקנים, אז יחד עם הקהל שלנו, אפשר להתמודד על חזרה לליגת העל וגם לעלות. ולמרות הירידה, חשוב לא להתייאש. הכול בשליטה – תהיו אופטימיים.
“לא האמנתי שהיום הזה יסתיים בבכי גדול” / אור לוי
"איך עונה שהתחילה כחלום הסתיימה כסיוט?" הרבה שואלים. הכול התחיל עוד בקיץ, כאשר בגלל משחקי פוליטיקה שלחו את איתן הביתה, אבל עד עכשיו לא חשבו להביא לו מחליף. קבוצה בליגת העל לא יכולה להתנהל בלי יו”ר.
אור לוי (מימין) בשוק. צילום: אורי קריספין
העונה נפתחה ביכולת מרשימה של השחקנים (הפסד בדקה האחרונה לבאר שבע וצמד ניצחונות רצופים על עכו ורעננה). ופתאום משום מקום הגיעה נקודת המפנה: שניים מעמודי התווך של הקבוצה – טל איילה ואלעד גבאי – נפצעו וסיימו את העונה. והמאמן? במקום לחלץ אותנו מהבוץ, בחר לשחרר שחקנים דומיננטיים. יתרה מכך, לא דרש עליהם תמורה והביא שחקנים שספק אם הם ראויים לשחק בליגת העל.
אלעד גבאי וטל איילה. פציעות קשות. צילום: אורי קריספין
ההמשך היה צפוי. הקבוצה התרסקה אל מתחת לקו האדום. יובל נעים כבר הבין ששגה ורק נס יחלץ את הקבוצה מהתהום שאליה הוביל אותה, אז הוא עזב. כך לפתע, כשהקבוצה בקרשים, קם לו המאמן והולך. ההנהלה החליטה להמר על מאמן חסר ניסיון, אך עם פוטנציאל גדול, אלא שגם מסאי דגו לא הצליח לחלץ את הספינה הטובעת.
אבל בכדורגל, כמו בכדורגל, זה לא נגמר עד שזה לא נגמר. וגם לאחר ההצגה המבישה של הקבוצה מול עכו, כשאשדוד הפסידה לרעננה, הייתה בי התקווה כאוהד שאולי מישהו שם למעלה רוצה שנישאר בליגה, אבל גם את הצ’אנס האחרון מול אשדוד פספסנו. זה לא מגיע לאוהדים, לא מגיע לתושבים רבים שעשו מאמצים לאורך כל העונה לעודד ולחזק את השחקנים, אם זה באמצעות שלטים, פרסום ברשתות החברתיות והגעה לכל המשחקים, גם המרוחקים ביותר. לסיים את העונה הזאת בדמעות של כאב וצער ביציע פשוט לא הגיע לאוהדים.
זה לא הגיע להם. אוהדי הפועל אשקלון. מחשבים מסלול חדש ללוד ולעפולה. צילום: אורי קריספין
אני גר במושב סמוך חיפה, משתדל להגיע לכמה שיותר משחקים, יוצא מבית הספר מוקדם, רב עם ההורים, חוזר מאוחר בלילות ולפעמים גם לא ישן בבית בגלל המשחקים. הכול בגלל האהבה הגדולה שלי לקבוצה. ביום ראשון, בעודי עושה את הדרך דרומה, לא האמנתי שהיום הזה יסתיים בבכי גדול, בכי של צער, של כאב, של תחושת החמצה, אבל בעיקר של הרגשה שמישהו שיקר לנו בפרצוף, ירק עלינו. תקראו לזה פוליטיקה שערבבה הכול; תקראו לזה בשם יובל נעים שקיבל יד חופשית בבניית הסגל, נכשל ולבסוף גם עזב אותנו כשאנחנו בקרשים; ואתם גם יכולים לקרוא לזה דלה איינוגבה, שבמו ידיו לקח לקבוצה 15 נקודות יקרות.
15 נקודות עליו? השוער דלה איינוגבה יורד מהמגרש בסיום אחד ההפסדים. צילום: אורי קריספין
עכשיו צפה מעל פני השטח הבעיה האמיתית – הקבוצה חייבת רוכש חיצוני, בעל בית אמיתי, נטול אינטרסים, שייקח את המועדון בשתי ידיו ויהפוך אותו לכזה שראוי לליגת העל. ביום ראשון בערב,ישבתי ביציע ולא הצלחתי לעצור את הדמעות. לא הצלחתי לעכל את המשפט “אשקלון חוזרת ללאומית". זה לא מגיע לנו.
“בחיים לא הייתי נותן לאיבנצ’יץ’ ללכת” / איתן קסנטיני
כמו בכל משחק העונה, גם השבוע הגעתי לתמוך בהפועל אשקלון במשחק הכי חשוב שלה באשדוד, ואני יכול להגיד שהרגשתי הרבה כאב בסיום. כאב לי הלב, וההרגשה שלי הייתה בעיקר של אכזבה ועצב. כל התקופה שהיינו ביחד אני וחבריי בהנהלה לא הספקנו להרגיש מה זה כישלון, אבל תמיד ידענו מה זה הצלחות.
"חייב משקיע בקבוצה". קסנטיני. צילום: אורי קריספין
אסור לשכוח שפעמיים עלינו ליגה, נשארנו בצורה היסטורית בליגת העל וגם זכינו בגביע הטוטו בלאומית – אלו דברים שהם לא של מה בכך. עכשיו כשהכישלון מגיע, זה משהו מאוד מבהיל. כל אחד יכול להגיד, "אם איתן היה שם, אז היינו נשארים בליגה", אבל אי אפשר לדעת. הכול זה גורל, ואין לאף אחד חסינות.
אני יכול להגיד שכואב לי מאוד על דרור ועל כל הצוות בקבוצה. בעיניי, אין הרגשה מגעילה כמו לרדת ליגה. כאב לי על האוהדים שבאמת רוצים, מגיעים ונותנים את הנשמה ואת הלב. קרע לי את הלב לראות אותם בוכים ומתאבלים ביציע. אני חושב שהיו הרבה דברים בדרך שמאוד פגעו בקבוצה, בעיקר מצד העירייה וגורמים בה. כל חילופי השלטון לא עשו טוב בכלל, יחד עם כל האיומים והחלפת העובדים. אנשים הרגישו שהם על הגרדום, ונוצר מתח לא בריא. אנשים שמו צ’קים אישיים בבקרה ובכל מיני מקומות, התנהלות מאוד לקויה בעיניי. לא הייתה אוזן קשבת ועם מי לדבר, ואני מדבר בעיקר על תחילת הדרך.
אני חושב שיוסי כהן זה בן אדם שאין לו מושג, לא ניהולית ולא החלטית. אני לא כועס עליו באופן אישי, באישי הוא לא מעניין אותי בכלל. אני כועס על זה שכל מה שעשיתי בספורט בעיר הוא הספיק בארבע שנים לבעוט בהכל ולרסק כל חלקה טובה, מאליצור ועד מכבי אשקלון בכדורעף, בברידג’ ובכדורגל. הגיע הזמן לעורר את הציבור שבחר באחד כזה.
צילומים: אורי קריספין, יח"צ
מעבר לכך, אם תשאלו אותי מה הוריד את הקבוצה ליגה, אז אני חושב שאלו הפציעות של אלעד גבאי וטל איילה, שני שחקנים שהיו פקטור מאוד משמעותי בקבוצה. אני שומע לא מעט ביקורות על השינויים שנעשו בינואר, אבל באופן אישי לא ראיתי שהיו שחקנים שרצו לבוא לאשקלון או קפצו על המציאה. הביאו כלום מהכלום שהיה פנוי בשוק. בדבר אחד אני בטוח, אם אני הייתי בקבוצה, איבנצ’יץ’ לא היה הולך, בחיים לא הייתי נותן לו ללכת.
אבל שוב, יכול להיות גם שאם אני הייתי נמצא, אז היינו יכולים להיות עם תשע נקודות פלוס או עם תשע נקודות מינוס. אי אפשר לדעת. אני באמת חושב שדרור מנהל בצורה טובה מאוד את הקבוצה, אין לי מילה רעה אחת להגיד עליו. אני יודע שרצו למנות מישהו ליושב ראש, אבל כל העיר ידעה על זה, ולכן זה נדחה. אני מקווה שבעונה הבאה יביאו מישהו שיעזור לדרור.
קסנטיני ואלמלם בימים טובים יותר. צילום: אורי קריספין
אני רוצה לציין גם את מחלקת הנוער של המועדון שחווה שנת דריסה. דרסו שם השנה את כל הדברים הטובים שהצלחנו לבנות בשלוש שנים. הייתה פה מחלקת נוער למופת, בכל שנה הייתי הולך להתאחדות לאסוף גביעים וצלחות של הקבוצות, והשנה מה שקרה זה ההפך הגמור.
בשורה התחתונה, עם איך שאני רואה את הדברים, אם קבוצת הבוגרים לא תחזור לליגת העל בעונה הבאה, ייקח לה עוד הרבה שנים לחזור. אני באמת רוצה להאמין ולקוות שמדובר בירידה לצורך עלייה. כולי תקווה שהמועדון יתייצב ויעלה כבר בעונה הבאה חזרה על דרך המלך.
