“את יודעת, איפה שהבית שלך, זה בדיוק איפה שגרתי בתור ילד במעברה”, אמר לי נהג מונית שלקח אותי מהבית שלי בשכונת כוכב הצפון לתחנת הרכבת. “אחר כך העבירו אותנו פה ממול, לרמת אשכול, בדירות קטנות, משפחות של שבע ושמונה נפשות”. “ומה קרה אחר כך?” שאלתי אותו. “אחרי הצבא שכרתי דירה באפרידר. רציתי לגור שם. בתור ילד זה היה נראה לנו כמו שלך נראה לגור בסביון”.
ד"ר תמה חלפין
נזכרתי בשיחה הזאת כשצפיתי בסדרה “סלאח, פה זה ארץ ישראל”, המספרת את סיפור העלייה לארץ של המזרחים ויישובם בעיירות הפיתוח. עשר שנים אני גרה באשקלון. תושבת חדשה, לא נולדתי כאן, המשפחה שלי ממקום אחר, התגלגלתי הנה במקרה. עשר שנים מתגלגלים מסביבי שברי סיפורים של חברים אשקלונים ושל הוריהם על המעברה באשקלון, על המגורים בבתים ערביים נטושים, על המעבר לדיור קבוע ובתוך כך גם על הפערים וההפרדה שניכרו בעיר בין אנשי המעברה ובין אנשי אפרידר. ואף על פי שאשקלון מעולם לא הייתה עיירת פיתוח, “סלאח” הדהדה לי את הסיפורים הללו שאני שומעת פה בכל פינה.
כשרציתי לכתוב על זה טור, אמר לי חבר (אשקלוני שמשפחתו הייתה מיושבי המעברות), “האשמות וזריעת פילוג זה מיותר”. הוא צודק כמובן, זה לגמרי מיותר. אבל הדחקה והכחשה מיותרות לא פחות. אני לא חושבת שיש כאן האשמות או פילוג. אשקלון מצטיינת בחיבור בין אנשים, בתמהיל אנושי מגוון של אנשים שחיים בשלום יחסי זה לצד זה וזה עם זה. אבל אשקלון גם מצטיינת במחיקת העבר שלה. היא עיר עם היסטוריה מפוארת שבקושי ניכרת על פני השטח שלה. העבר של העיר הזאת מוזנח. לא רק העבר הערבי-מוסלמי, שהקשיים להכיל אותו ברורים, גם העבר הקרוב. במרכז אפרידר, ליד מה שהיה בית העם, אפשר לראות שלטים שמספרים לנו על ראשית השכונה הראשונה בעיר. במוזיאון העירוני המצ’וקמק שלנו יש קצת היסטוריה עתיקה וקצת ציונות. אבל המעברה גם היא חלק חשוב מהסיפור, והמשפחות שהגיעו הנה מעיראק, ממרוקו, מתימן ומכל מקום אחר הן גם חלק מרכזי בהיסטוריה של העיר הזאת. וזו היסטוריה שאף אחד לא מתעד ואף אחד לא משמר.
אשקלון התחילה משתי רשויות סמוכות ושונות: מצד אחד שכונת אפרידר החדשה ומן הצד השני המעברות שהוקמו סביב מג’דל הנטושה. גם אחרי שאוחדה אשקלון לכדי רשות מקומית אחת ב-1955, עוד ניכרו בה לאורך שנים ההפרדה והפערים בין האוכלוסיות. חלקם ניכרים עד היום. חלק מהבתים הערביים של מג’דל עוד שם, עדיין גרות בהן משפחות ששוכנו בהן בתקופת המעברות. העזובה וההזנחה של האזור הזה היא איומה; אין מדרכות ותאורת רחוב, אין פחי אשפה מסודרים, אין ספסלים, שלא לדבר על צמחייה. האזור כולו זרוע פסולת בניין ומהמורות. הבתים מתפוררים, הגדרות מאולתרות מיריעות פח, עצי תאנה וצמיגים שחורים תוחמים חצרות. זו החצר האחורית של אשקלון שמסתירה היסטוריה מפוארת של אנשים שחיו כאן בתנאים קשים, והם הבסיס לעיר שיש כאן כיום.
בעידן הנוכחי רשויות מקומיות רבות יוצרות ארכיונים מסודרים וזמינים און-ליין. באתר אשקלון אין שום מידע על ארכיון עירוני. אני לא מדברת על ארכיון אלקטרוני, אפילו לא על כזה שאפשר לגשת אליו לחפש באופן ידני. זה לא מאוד מסובך להקים ארכיון ממוחשב, לסרוק את התיעוד הקיים להיסטוריה של העיר ולהוסיף אליו עוד תמונות ועדויות של מי שבנו את העיר הזאת. לא פקידי ממשל, לא ראשי ערים, לא מהנדסים ובעלי תפקידים – ארכיון של אלפי עולים ממקומות שונים שהגיעו לאשקלון ובנסיבות חיים שהיו לא פעם קשות בנו בה את ביתם והעמידו לה את דור העתיד שלה. בעוד 30 שנה, כשהילדים של הילדים שגדלים כאן היום ירצו לדעת על ימי ראשית העיר, כבר לא יהיה כאן מי שיספר להם; לא על התנאים הקשים במעברה, לא על השיכונים, לא על בתי הספר ולא על השכנות הטובה ועל היווצרות של קהילה. העבר הזה יימחק. בנייה של ארכיון ותיעוד של ההיסטוריה של העיר אינן פרויקט שדורש תקציב מטורף, בניינים מפוארים או כוח אדם רב. זהו פרויקט צנוע שצריך לתעד את חייהם של אנשים צנועים.
70 שנה למדינה. ההיסטוריה שלנו היא לא רק חללי מערכות ישראל, ייבוש ביצות והקמת מפעלים. ההיסטוריה שלנו היא בעיקר רבבות אנשים שנאבקו על קיום של חיים בתנאים לא תנאים. לכבוד שנת ה-70 למדינה, בואו נעשה לעצמנו טובה וניתן גם להם מקום בהיסטוריה שלנו ונילחם על מחיקת הפערים שעוד נותרו.
ד"ר תמה חלפין, תושבת אשקלון ומרצה לאנתרופולוגיה וסוציולוגיה בסמינר הקיבוצים
