השרב הגיע לאזורנו, שעון הקיץ כבר כאן, פריחה אביבית ברחוב, והבית הפוך בניקיונות יסודיים. כן, חג הפסח הגיע אלינו בקול תרועה, ולקראת עריכת סדר כהלכתו – שבו כולנו נחגוג עם משפחותינו ונשיר “מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?” – זה בדיוק הזמן לסדר גם את מה שנדרש בחיינו האישיים, החברתיים והלאומיים, זה זמן לביעור חמץ כהלכתו לא רק בביתנו הפרטי.
ברק חדריאן
אני מכנה את הזמן הזה “התקופה הלאומית”, תקופה שמתחילה בחג הפסח, שבו הפכנו מבני ישראל לעם ישראל. לאחר החג השני, היום שבו על פי המסורת אירעה קריעת ים סוף לשניים, אנו מציינים את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. השואה היא אירוע טראומטי לעם היהודי שבו שישה מיליון יהודים הושמדו, שליש מיהודי העולם. לאחריו חל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, שבו אנו זוכרים את הבנים והבנות שלחמו על הארץ ובזכותם אנו כאן. ומיד לאחר מכן – יום העצמאות, היום שבו הוקמה המדינה, האירוע המשמעותי ביותר לעם היהודי מאז תקופת התנ”ך.
חג הפסח מביא איתו הרבה אופטימיות. יש אתוס מאוד גדול מאחורי ההגדה וקיום הסדר, בסופו של דבר הוא מסמל את הפיכתנו מאנשים משועבדים לעם ישראל, את השחרור מעבדות לחירות של עם ששאף להגיע לארץ המובטחת. כאן החלה הלאומיות שלנו והרצון שלנו לחיות בזכות עצמנו, שאיפה שלא זנחנו עד הקמת מדינת ישראל. זוהי הפעם הראשונה שבני ישראל הפכו מיחידים לאומה, ומצווה עלינו לזכור את סיפור יציאת מצרים ולספרו, סיפור שהוא חלק הכרחי בחיבור לעתיד שלנו, להיותנו בני חורין בארצנו.
הרבה תהיות עולות בי לנוכח המאורעות המסופרים בהגדה. כמו איזו מנהיגות אנחנו צריכים? האם כעיר אחת אנחנו מסוגלים להתמודד עם האתגרים הקיימים ולקוות למציאות טובה יותר? חשוב שננתב זאת למקום חיובי כדי שנלמד מהטעויות שלנו עצמנו, בטח כציבור שלם: עלינו להטיל ספק, לשאול את השאלות הנכונות ולא לוותר על עתיד טוב יותר.
משל ארבעת הבנים רלוונטי מתמיד: האם נקבל תכתיבים, נעצום עיניים מול עוולות חברתיות, ניתן להתעמרות לעבור או שנעמוד בפרץ ונילחם על עקרונות ועל ערכים חברתיים שאמורים להנחות אותנו? לפעמים זה אפילו תופס אותי ברחוב ואני שם לב לדברים הקטנים, למשל כשאני נוהג, ומהרכב לפניי משליכים לכלוך או סיגרי – ואני תוהה: מניין זה מגיע?
חגיגות לאחר הכרזת המדינה. צילום: PINN HANS
השנה נציין 70 שנה למדינת ישראל. זהו מאורע היסטורי בקנה מידה עצום. כשדוד בן-גוריון הקריא את מגילת העצמאות בה’ באייר תש”ח, דמעותיהם של רבים זלגו מהתרגשות, ויחד עם זאת הם ידעו שמחכה להם תקופה קשה: מלחמה על הארץ, עוני ומשאבים דלים. במאבק עיקש הגענו לאן שהגענו, מדינה קטנה אשר קלטה עלייה של מיליונים של יהודים שעלו מכל קצוות תבל, התקבצו מכל הגלויות לחיות כעם אחד בארץ ישראל. מאירופה, ארצות ערב, פרס, אמריקה ואתיופיה – כולם חלמו את אותו החלום, אבל לפעמים טופחת על פנינו מציאות שונה.
אי אפשר לומר רק “העיקר שיש לנו מדינה”, חשוב שזו תהיה מדינה שלא זונחת את החלשים, דואגת לנכים, לקשישים ולניצולי השואה שעוד נותרו בקרבנו; מדינה שיודעת להעניק שוויון הזדמנויות למי שלא גדל עם כפית של זהב בפה. עם יד על הלב, יש לנו מדינה מדהימה. אני גאה בה מאוד, אך אסור לחדול מלשפר את המציאות. אסור שנרשה לעצמנו שאחדותנו תהיה תלויה אך ורק במלחמות; כשאנחנו במשבר לאומי – אנחנו מתלכדים, וביום-יום – מסוכסכים אלה נגד אלה בלי לזכור שחלמנו לחיות כאן יחד.
המשל הגדול ביותר ביציאת מצרים הוא האתגר לדעת מי אנחנו ואיך אנחנו מגדירים את עצמנו מבלי שאחרים יקראו לנו “עבריים”, “עבדים” או שיסמנו אותנו כיהודים. אנחנו ישראלים. בכל אחד חבויה מצרים שלו. אותו מקום שממנו הוא רוצה לצאת, לפרוץ, להשתחרר מהכבלים ולצאת אל המקום הפתוח, אל החופש והעצמאות, אל מקום שבו הביטחון האישי והמשותף לכולנו שוכן. זהו בדיוק הזמן. יצאנו ממצרים, מקיפוח ומעבדות, עם היסטוריה משותפת ועם אמונה גדולה כי יש לנו עתיד משותף לבנות יחד, עתיד שלא נגמר גם אחרי 70 שנה מהקמת המדינה. יש להגביר זאת בתעוזה, ביצירתיות ובגורל אחד משותף לכולנו.
חג אביב שמח לכל בית ישראל.
