איסור עשיית פסל המופיע בעשרת הדיברות, כנאמר בפרשתנו (שמות כ, ד): “לא תעשה לך כל פסל”, נראה לכאורה מובן ופשוט. אך מהתבוננות נוספת יש לברר למי מכוון ציווי זה וכלפי מי נאמרו הדברים.
הרב ערן טמיר
האם רק לפַּסָּלים – אנשי המקצוע העושים את הפסלים – המהווים מבחינה מספרית מיעוט של מיעוט מעם ישראל? אם כן, זהו דבר מתמיה מאוד ולא מובן הצורך לייחס ולמקד איסור יסודי ועקרוני כל כך עד היותו חלק מעשרת הדברים שבהם כלולה כל התורה כולה (כדבריו של רס”ג), לקבוצת אנשים כה קטנה בעם ישראל: הפסלים? ובכלל, כיצד יש להבין את משמעות המילה "פֶּּסֶל" ואת ההשלכות הנובעות ממשמעות זו?
ניתן לומר שפַּסָּל המפסל פֶּּסֶל מקבע מצב נתון בנקודת זמן מסוימת. שהרי הפַּסָּל, כצייר וכצלם, מנציח בפֶּּסֶל, בציור ובתמונה מציאות זמנית, נקודתית וספציפית שאותה הוא רואה בעיניו או בדמיונו, מציאות שאינה ניתנת לשינוי.
הפֶּּסֶל מציין סטטיות וקיבעון, הנוגדים את רצונו הבסיסי של הקב”ה, הדורש מאיתנו צמיחה, התחדשות והתפתחות, מתוך שמירה על עקרונות, קביעות ויציבות, אך ללא פאסיביות ועמידה במקום אחד.
יותר מכך, פעמים רבות הפּסָָלים הם אנחנו עצמנו, בכך שאנו מקבעים דעות, אנשים ומצבים על פי מבטנו החיצוני, דעתנו הקדומה עליהם וכולי, אנחנו פוסלים אותם מפני שאיננו פתוחים באמת להקשבה לזולת, להודות בצדדי האמת שבדעותיו ובמעשיו ולהכליל גם אותו בפסיפס השלם של כלל המציאות המורכבת מחלקי האמת הגנוזים והמתגלים במרחב כולו.
אם כן, כולנו בונים פּסָָלים מפני שאנו מפסלים וממילא גם פוסלים.
עיקרון זה נכון ביחס לבני אדם וגם ביחס למאורעות ההיסטוריה, שפעמים רבות אינם מובנים לנו ואף מנוגדים לציפיותינו. מאורעות שבהם איננו רואים באופן גלוי ומובן את הנהגת ה’ והשגחתו, ומתוך כך אנו פוסלים אותם מלהיות חלק מסוד וסדר ההנהגה האלוקית כי פיסלנו פּסָָלים – תובנות, אמונות ודעות – על פי הבנתנו השטחית איך וכיצד אמורים וצריכים להתנהל המאורעות.
היוצא מכך שציוויה של התורה “לא תעשה לך פסל”, לא מכוון רק אל הפַּסָּלים, אנשי המקצוע, אלא לכל אחד ואחת מאיתנו. ובשמירתו של ציווי זה תלויים כל חיינו הפרטיים והלאומיים.
