ד”ר נינה פינטו-אבקסיס בדיוק הכינה חביתה לארוחת הצהריים, כשהטלפון שלה צלצל. על הקו היה אהרון ידלין, חתן פרס ישראל, וכבר כששמעה את קולו מצידו השני של קו הטלפון, הרגישה פינטו-אבקסיס שמשהו טוב עומד לקרות. “הוא הודיע לי שזכיתי בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים על שם לוי אשכול, ואני אמרתי לו שזו שיחת טלפון יותר משמחת משיחה מאראלה ממפעל הפיס, שאני מחכה לצלצול ממנה כבר תקופה ארוכה”, היא צוחקת.
את הפרס קיבלה נינה על ספרה "סיפורים אינטימיים", שיצא בהוצאת זמורה ביתן ומספר את סיפור חייה שלה עצמה ומורכב מתמונות חייה שבמרכזן חוויות הילדות שלה באשקלון.
עם דודתה. ברקע בנייני שכונת עתיקות ג'. צילום: מהאלבום המשפחתי
אימא שלה הייתה האדם הראשון שהיא חייגה אליו כדי לבשר לו את הבשורה, גם אביה היה שם. “אימא היא העוגן של חיי, שמש גדולה שמאירה על כולנו. היא שותפה מאוד גדולה למחקר שלי וגם הקוראת הראשונה של הסיפור שלי. אבא היה לידה, וההתרגשות הייתה גדולה מאוד, הם מיד אמרו לי: ‘ידענו’”.
אמנם הוריה ידעו, אבל פינטו-אבקסיס העדיפה לא להתעסק בזה יותר מדי, ומיד אחרי שנודע לה שהיא מועמדת לקבלת הפרס, היא המשיכה בחייה כרגיל. “המשכתי לכתוב וליצור, לא ידעתי מתי אמורים להודיע. גם אחרי השיחה לא חשתי התרגשות גדולה, רק בערב כשהגיעה אליי חברה והביאה לי עציץ עם פוקסיה, הפרח האהוב עליי, הרגשתי שזכיתי”.
“הייתי צריכה המון אומץ”
"סיפורים אינטימיים" יצא לאור לפני כארבעה חודשים בסדרה ייחודית לספרות מקור. הוא מספר את סיפורה של נינה מהילדות באשקלון, דרך החיים הסטודנטיאליים שלה בירושלים ועד לחיים הבורגניים שהיא מנהלת היום בתל אביב.
פינטו-אבקסיס
הספר נפתח בחוויית ילדות שחרוטה עמוק בראשה ובלבה של נינה, אף שהייתה רק בת שלוש וחצי כשזה קרה. “בבניין שגרנו בו פרצה אש, ואנשים התחילו לקפוץ מהחלונות. אנחנו גרנו בקומה הרביעית, ואימא שלי עמדה איתי על הידיים, כשהאנשים למטה דרבנו אותה לזרוק אותי מהחלון. הם פרשו שמיכה וצעקו, ‘תזרקי אותה’, אימא לא הסכימה. ברגע האחרון הגיעו אלינו כוחות הכיבוי והצילו אותנו. מהטראומה לא דיברתי כמה שעות, אימא ניסתה לדובב אותי בכל דרך אפשרית, אבל זה לא צלח. הרופא המליץ לה לדבר איתי על דברים שאני אוהבת, אז היא דיברה על עוגה כושית, וככה חזרתי לדבר. עד היום אני מאוד אוהבת מתוק”.
עוד קודם לכן מנסה אימה לפתות אותה עם ארטיק ממישו, המוכר בחלון הקטן, שפינטו-אבקסיס זוכרת עד היום את טעמם של עוגת הדבש והממתקים שהוא מכר. “היה לנו קשה לראות אותו, כי הוא מכר מבעד לחלון, ואנחנו היינו קטנים ונמוכים, אבל הטעם של עוגות הדבש הנוטפות עדיין בפה שלי. כל ההוויה, הדמויות הייחודיות, הקרבה והאינטימיות שיש בין חברי ילדות בפריפריה מאוד בולטים בסיפורים שיש בספר”.
הספר כולל 50 סיפורים, שכל אחד מהם עומד גם בפני עצמו – ז’אנר שאופייני לפינטו-אבקסיס – ויחד הם יוצרים רומן אוטוביוגרפי.
פינטו-אבקסיס היא חוקרת וסופרת, ומחקריה מוקדשים ללשון ולספרות של היהודים הספרדים בצפון אפריקה דוברי החכתייה, המקום שממנו עלו ארצה הוריה. היא מלמדת במכון לחקר הלאדינו באוניברסיטת בר-אילן, ולדבריה "סיפורים אינטימיים" נולד מתוך איזשהו צורך אישי ופנימי שלה למרוד בכללי האקדמיה. “הכתיבה האקדמית נוקשה ומחויבת לכללים, וזה מאוד קשה מבחינה טכנית. הכתיבה הספרותית יוצאת ממני כמו פקס ממכונה. זה יורד אליי, ואין לי ברירה אלא לכתוב את זה. זאת כתיבה משחררת, בלשון שלי”.
את הספר היא כתבה במשך שבע שנים ולא חשבה שמישהו מלבד אימא שלה וחברותיה הקרובות יראה אותו. “כתבתי לעצמי, ולא הייתה לי ראייה כלפי חוץ, לא התעסקתי במחשבות על הקהל. הוא מאוד חושפני, אישי ואינטימי, כמו סיפורים שמספרים לחברה”.
על ספרה הראשון היא זכתה בפרס בן-צבי לחקר קהילות ישראל, ובערב הענקת הפרס, אחרי שהסתיים הטקס המרגש, אחותה שהייתה איתה אמרה שעכשיו הגיע הזמן לאזור אומץ ולהוציא את הספר שתכננה להשאיר כל חייה במגירה. זה היה לפני שנתיים, ופינטו-אבקסיס שלחה אל ההוצאה ארבעה סיפורים, ומיד קיבלה תשובה חיובית. “הייתי צריכה המון אומץ כדי לעשות את זה, אבל ברגע שהתחייבתי, כבר לא יכולתי לסגת. התנתקתי מהדמות בתוך הספר ועשיתי אינספור תיקונים ושינויים, אבל הבנתי שאין לזה סוף”.
הילדות באשקלון
נינה נולדה באשקלון להוריה רחל ויצחק פינטו, עובדת בנק לאומי ומהנדס בניין “שתכנן את הבניינים הכי יפים ומורכבים באשקלון”, היא אומרת. הוריה עלו ארצה מטטואן שבמרוקו הספרדית בתחילת שנות ה-60 והשתקעו באשקלון. לסבה הייתה במשך שנים רבות חנות נעליים במרכז המסחרי בשכונת עתיקות.
עם אביה,יצחק פינטו, בגן בלה בשכונת עתיקות ג'. צילום: מהאלבום המשפחתי
עד גיל שש התגוררו בני המשפחה בעתיקות ג’ ולאחר מכן עברו לשכונת ברנע בעיר. “הילדות באשקלון הייתה ילדות נהדרת, זה הרבה פעמים תלוי גם בחברים. אנחנו התקבצנו יחד מאזורים שונים ויצרנו חברות חזקה, שהתחילה מבית הספר היסודי נוף ים, המשיכה לתיכון ומתקיימת עד היום. לא היינו צריכים הרבה מקומות בילוי, הספיקו לנו הבית שלנו. אני עד היום מתגעגעת לסוגי האוכל והמאפים השונים שהיו בכל בית, ממש זוכרת את הניחוחות. אני מספרת על זה גם בספר הרבה, על האינטימיות והקרבה המיוחדת ששררה בינינו החברים, גם בין הסבתות והדודות והשכנים. לא היינו צריכים הרבה כי היה לנו זה את זה. גרנו בבתים שאפשרו אירוח, והבתים של כולנו תמיד היו מלאים באנשים ושכנים, זה משהו שכבר אין אותו היום. היום אנחנו בתוך המסכים, לא רואים את מי שעומד מולנו ומתקשים ליצור קרבה, מה שבילדות שלי בא בקלות ובאופן טבעי לחלוטין”.
תולעת ספרים
בתיכון היא למדה בתגר ולאחר מכן בבית הספר רונסון ותמיד הייתה תולעת ספרים, כפי שהיא מגדירה את זה. “אני חייבת לראות לנגד עיניי את המילה הכתובה, תמיד. גם כשאני מדברת עם אנשים, חייב להיות לידי עיתון או ספר, זה העוגן שלי. היום זה נשמע קצת חריג, אבל בתקופה ההיא דווקא לא התקשיתי למצוא בקרב חבריי פרטנרים לקריאה. למרות שהיה ברור שאצלי הצורך במילה הכתובה בלט באופן מיוחד”.
בבית הספר אהבה במיוחד את שיעורי הספרות שהעבירה המורה ד”ר אורנה מונדשיין, "מורה יחידאית", כפי שהיא קוראת לה, שסחפה אותה לעבר התת-מודע של הספרים. את ההשקה של "סיפורים אינטימיים" עשתה נינה באשקלון, ובמהלכה הייתה זו ד”ר מונדשיין שהציגה את ספרה בפני הקהל, מה שהיה עבור נינה סגירת מעגל. “לראות את המורה הנערצת עליי מנתחת את ספרי כמו שהיא ניתחה בפנינו את גדולי הסופרים המשוררים בכיתת הלימוד שלנו היה עבורי חוויה מאוד מרגשת”.
לקראת סוף שירותה הצבאי ביקשה פינטו-אבקסיס ללמוד ספרות עברית ופולקלור באוניברסיטה העברית וכבר בהתחלה היה ברור לה שהיא תמשיך באקדמיה. באותה תקופה גם עזבה את אשקלון ועברה לירושלים. 10 שנים גרה מחוץ לעיר, ובגיל 30 חזרה לצורך המחקר שלה על שפת החכתייה. את עבודת החקר היא עשתה במשך שלוש שנים ובמקביל לימדה במכללה האקדמית באשקלון.
לאחר שנישאה לאריאל אבקסיס, השניים הקימו את ביתם בתל אביב ושם הם מגדלים את שני ילדיהם איליי (12) ונועה (7). גם בעלה וילדיה דוברי שפת החכתייה. “אריאל דובר השפה מבית, כי גם משפחתו מטטואן, והיה לנו חשוב לשמר את השפה ולהעביר אותה לילדים. זאת שפה שהולכת ונכחדת, ואני מרגישה שלהחיות אותה ולתת לה קיום זאת משימה שמוטלת על כתפיי. זה מפעל הצלה של תרבות יהודית עשירה. גיליתי בשפה הזאת מגעים בין תרבויות ושילוב של שפות. יש בה גם המון מילים מדויקות שלא קיימות בשום שפה, ואנחנו משתמשים בהן לא מעט. הילדים שלי מאוד אוהבים אותה כי הם מרגישים שיש לנו שפת סתרים, שהיא רק שלנו”.
הקהל הריע. פינטו אבקסיס
על הבמה
בערב ההשקה של הספר קרה דבר מרגש נוסף כשהשחקנית נילי צרויה עלתה על הבמה והקריאה שני סיפורים. “זה היה כל כך מהפנט, כאילו החיים האמיתיים עלו אל הבמה בדיוק כפי שהייתי רוצה שהקורא יחוש אותם. הקהל הריע, וזאת הייתה חוויה ממגנטת”. מיד בתום הערב היה לה ברור שהיא רוצה שהחוויה הזאת תימשך. “יצאנו החוצה ואמרתי לה שזה חייב לעלות כהצגה. אנחנו מכירות המון שנים, ויש בינינו הרבה מהמשותף כי ההורים שלנו חברים וגם נילי דוברת את השפה. לכן היא מאוד התחברה לדמות של נינה, ותוך יומיים כבר הייתה לנו פגישה בהבימה, ומיד קיבלנו את או-קיי. הכול קרה מאוד מהר”.
המופע יעלה בפסטיבל הלאדינו בהבימה בהופעת בכורה, ובסופה תעלה לבמה גם נינה עצמה. “אני כל היום בחזרות, מהבוקר עד הערב. אני מהופנטת אל הדמויות שמצליחות לחשוף על הבמה את התת-מודע שמאחורי כל משפט. ההצגה כוללת שירי ערש שאימא הייתה שרה לי ושירים ששמענו בבית בשפות השונות. במהלך החזרות אנחנו צוחקות המון וגם בוכות. יש שם רגעים קסומים שיכולים לקרות רק על הבמה”.
ההצגה תעלה בשני מופעים בהבימה ולאחר מכן תצא לאולמות ברחבי הארץ. “אולי נעלה גם באשקלון. זאת תהיה חוויה מאוד מרגשת עבורי. ההורים שלי עדיין גרים באשקלון, למרות תחנונינו שיעברו לתל אביב ויהיו בקרבתנו. כשעוברים יותר משבועיים ואני לא מגיעה לאשקלון, אני חשה געגוע עמוק. העיר הזאת, למרות השינוי שחל בה, עבורי היא לא השתנתה. אני מרגישה שהיא עדיין שלי”.
המופע יעלה בתאריך א’ בשבט התשע”ח (17.1.18) בשעה 20:00 ובג’ בשבט התשע”ח (19.1.18) בשעה 12:00, באולם בלאנש רפפורט, הבימה.
