"לא אתבייש ולא אשתוק": מיומנו של מתמחה מוכשל

הרגע המרגש, אני יושב באולם הבחינה, מחשבות רבות מתרוצצות בראשי חמש שנים של השקעה הובילו לרגע המכונן. אני מרגיע את עצמי: "אתה מוכן, למדת שלושה חודשים ללא הפסקה, אין סיכוי שאתה לא מוכן". אני נרגע, או.קיי. אני מוכן לקרב, הייתי באימונים ונלחמתי בגבורה.

החלק הראשון מגיע, קורא את החלק הראשון "חוות דעת", החלק השני "תביעה בסדר דין מהיר", מדהים! כותב את חוות הדעת ומרגיש בעננים, מושלם, איזה מזל שלמדתי המון את מטלת הכתיבה, כתבתי כל אפשרות והייתי חד. איזה כיף הלוואי שימשיך לי כך. מודה לאל שלמדתי המון. אני מוכן – קדימה מפלצת הלשכה תאכילי אותי במבחנים, אני ניצחתי.

אני יוצא להפסקה, מרגיש גבוה בעשרה סנטימטרים ומרוצה מהמבחן.

"אני מזהה הלם". בחינת הלשכה. צילום: לשכת עורכי הדין

חוזרים לאולם – מגיע החלק הדיוני, שאלות מסורבלות, ארוכות ומתישות, ובראש שאלה שרצה כל הזמן "איך לא למדתי את הנושאים האלה?", "איך התקילו אותי?" אני בהלם, מסתכל בשעון והוא מתקתק בקצב רצחני אין קורלציה בינו לבין כמות המלל. החלה לחלחל בקרבי ההרגשה אותה מבין כל מתאגרף שמקבל ימנית כהוגן ומתיז את דמו לכל עבר.

יוצא להפסקה, מסתכל בפניהם של שאר הנבחנים ומזהה הלם, חלק מהנבחנים שזו לא הפעם הראשונה שלהם התיישבו על הרצפה עם מבט מושפל, האסוציאציה הראשונה שעברה במוחי היא שורת מנחמים שעוברת דרכם וממלמלת "משתתף בצערך".

"אני יודע מה אני שווה". שירז. צילום: אולפני שלום טל

חוזרים לאולם, עברו שעות רבות, העייפות הפיזית והנפשית החלה לחלחל בכל חלק בגוף. החלק המהותי הגיע בצורת ספר עב כרס, כאילו מחייך אליי וצועק "אני חזק ממך". ההרגשה היא של מתאבק שנמצא בפינת הזירה ופוחד מהאדם הענק שנמצא מולו עם מבט חודר ומאיים.

מתחיל לקרוא את השאלות ומנסה לדמיין את משפחתי מעודדת מהצד וצועקת "קדימה רונן! תשחק אותה, תוכיח להם, אתה תותח, לא לחינם לא היית איתנו זמן רב…", מנסה להתאושש ומתחיל.

שאלה ראשונה ארוכה ומלחיצה ולאחר מכן אני מבין שעוד אתגעגע להתחלה. השעון ממול צורח לי "אין סיכוי שתעמוד בזה, תרים ידיים". השעון שועט קדימה והשאלות כאילו נעצרו בשאלה 9. השאלות ארוכות מסורבלות כמו נתלשו מתוך להקה של עשרה חברים שצרחו מלל ומישהי ישבה בפינת החדר ועשתה ערבוביה מהמילים.

אני צורח על עצמי "תתרכז!" ואז מגיעה שאלה על דף שלם, החלופות יותר ארוכות מהשאלות במבחן לדוגמה, ואז הכרוז צורח "נוק אאוט". אני מרגיש שאני שוכב ומדמם. והבוחנת החביבה צועקת עוד חמש דקות, כאילו מכה בידה על הרצפה וצועקת "3…2…1…".

"אין זמן, תתחיל להמר", אני לוחש לעצמי ובראשי מהדהד קולם של כל הנבחנים מאז שנת 2015 שצועקים כי לשכת עורכי הדין עושים ככל יכולתם להכשיל אותנו ואני בתגובה צועק בתוכי, "לי זה לא יקרה, אני אלמד, אתחדד ואעבור".

צעקותיו של המרצה, עו"ד רן לוסטיגמן, מהדהדות ומקבלות הכלה והבנה לרצונו של אפי נווה, "פסק דין, הוא פסק דין, הוא פסק דין".

הבנתי – בין הלימודים, ההכנה למבחן ובין המבחן אין כל קשר בין השחקנים לעלילה.

ההרגשה הזו של הכישלון הצורב, היא הרגשה מעיקה שלא משחררת. מאות טלפונים, הודעות ושאלות בוואטסאפ: "אפשר להגיד מזל טוב?", "עו"ד שירז", "בטוחה שעברת" ואני חפוי ראש. מרגיש מובס מהבחינה הבלתי אפשרית של לשכת עורכי הדין ותהיה אחת מהדהדת בראשי בצרחה: "מה אענה להם? מה אומר?".

"אזעק ואלחם למעני ולמען כל האנשים שעשו צעד לחלום". צילום: דודו בכר

לרגע אחד אני חושב לתרץ שלא למדתי מספיק, אבל כולם יודעים שלמדתי ללא הפסקה במשך שלושה חודשים מבוקר ועד ליל. לא הגעתי לברית של… לבר מצווה של… וליום ההולדת של…. אמרתי שאני לומד. ואכן כך עשיתי. למדתי 16 שעות ביום ובלילה נרדמתי לקולותיהם של המרצים מתוך ההרצאות המוקלטות.

הגיע הלילה ומסתבר שהשכיבה במיטה הייתה מליל יום ראשון ועד בוקר יום שלישי, מנותק מהעולם ללא טלפון וללא רצון לדבר, לתרץ ולהסביר. ילדיי שהגיעו שאלו בכל רגע "נו אבא עברת?", "אבא תזין את התוצאות ונראה…" ואני מותש מזירת האגרוף שארגנו לשכת עורכי הדין.

"אין לכם סיכוי". טקס ההסמכה של לשכת עורכי הדין. צילום: יוסי זמיר

ביום שלישי גמלה בלבי החלטה שלא אתבייש ולא אשתוק, אזעק לכל מי שיקשיב ולו לרגע אחד, אסביר אבהיר ואומר שפגעו בנו בכוונה, שהאשמה אינה בנו. אני יודע מה אני שווה, אני יודע כמה למדתי ואני בטוח כי הנני ראוי להיות עורך דין לא פחות מכל אחד שכבר נמצא שם. אזעק ואלחם למעני ולמען כל האנשים שעשו צעד לחלומם לפני מספר שנים, שלחמו בגבורה את התואר הראשון וחלקנו אף את השני, שרדנו התמחות לא פשוטה, שרדנו מצבי לחץ משפחתי, לחץ כלכלי, לחץ נפשי. ישבנו ולמדנו חודשים לבחינה לא הוגנת שמראש כאילו נכתבה תחת כותרת בגופן 72 "אין לכם סיכוי". אנו שידענו מלחמות ועברנו אותן בגבורה נעבור גם את המלחמה הזאת, כאשר ברור לנו שהצד שנלחם בנו יהיה בעתיד חלק מאיתנו ואנו נשבעים כי נעשה ככל יכולתנו לא להילחם באנשים שחולמים.