במשך שנתיים וחצי היא הייתה ל’, רק ל’, עוד אות ברשימה הארוכה של נפגעות אונס ותקיפה מינית. אם אתם פחות מתחברים לאותיות, יכולתם לקרוא לה גם "הנאנסת מחצרים", דמות מטושטשת ומוצללת, ללא פנים, ללא זהות. כשמדובר רק באות, קל מאוד להתעלם מהעובדה שמאחוריה מסתתר אדם, בחורה צעירה שנאנסה בזמן שירותה הצבאי ונאלצה להסתתר בתוך מה שהיא מכנה "ארון הבושה". היה לה ברור שאין לה במה להתבייש, ויום יבוא והיא תתייצב חשופה, תרים את ראשה ותיתן כוח לנשים אחרות שנמצאות במצבה. תחילה אסרו עליה בדובר צה”ל לדבר, וגם אחרי שהשתחררה לא מצאה את הכוחות לעשות זאת, אבל כשהגיעה ההצעה להיחשף, היא הסכימה מהר מאוד.
לירון תורג'מן. צילום: לירון לינדנבאום
“הרגשתי שאני חייבת להשמיע את הקול שלי”
לצעירה האמיצה הזאת קוראים לירון תורג’מן, היא בת 23, גרה בבת ים, עובדת בהוסטל לאנשים עם מוגבלויות שכליות ומתכננת ללמוד משפטים. על פניו מדובר במסלול חיים שגרתי עבור מישהי שהשתחררה לפני כשנתיים מהצבא ומתכננת כעת את חייה הבוגרים. אך השנתיים האחרונות לא היו שגרתיות כלל עבור תורג'מן. את רוב זמנה היא העבירה בחדרה, סגורה בין ארבעה קירות ובוהה בטלוויזיה או בתקרה. הפעמים היחידות שבהן יצאה מהבית היו כדי להגיע לאולם בית הדין הצבאי, ששם התנהל משפטם של השניים שפגעו בה, דין טויל ועקביה ישראלי, תושב אשקלון. אף על פי שנאמר לה כמה פעמים שהיא לא חייבת להגיע לכל הדיונים, היא התייצבה בכל דיון ודיון ושוב ושוב ספגה לדבריה השפלות וקריאות גנאי מצד בני המשפחות של טויל וישראלי. “כל פעם שדיברו על האונס בחצרים, הלב שלי התכווץ. כל כך הרבה שקרים ואי—דיוקים, ולי אסור להגיד מילה. עברתי מסכת של התעללות מהרגע שבו החלטתי להתלונן, גם בבית הדין וגם מחוצה לו, והרגשתי שאני לא יכולה יותר לשאת את זה לבד”, היא מסבירה מה הוביל אותה להיחשף. “הרגשתי שאני חייבת לצאת עם זה החוצה, להשמיע את הקול שלי, את האמת שלי, ולנסות להעביר, ולו במקצת, את מה שעובר עלינו, המתלוננות. חשוב לי שידעו מי אני ומה עברתי, ובעיקר להעביר מסר לנפגעות אחרות שאין לנו במה להתבייש”.
אף שהשניים הורשעו באונס שלה וקיבלו את גזר הדין שלהם לפני כ—10 חודשים, הסיפור הזה עדיין לא נגמר עבור תורג'מן, שכן הם הגישו ערעור, ובחודש שעבר נערכו דיונים בעניינם. על טויל הוטלו 11 שנות מאסר בגין האונס של תורג'מן ואונס נוסף שביצע, ועל ישראלי שש שנות מאסר
הנאשמים באונס מובאים לבית הדין הצבאי ביפו. צילום: תומר אפלבאום
“לא הוצאתי קול וירדו לי רק דמעות”
לגזר הדין קדם כתב אישום חמור נגד השניים, שהורשעו בסדרה של עבירות מין. ישראלי הורשע בעבירה של אינוס, מעשה סדום, בשתי עברות של מעשה מגונה ובשתי עבירות של פגיעה בפרטיות. “נסיבות המקרה, כפי שפורטו בהרחבה בהכרעת הדין, מלמדות על מי שרמס ברגל גסה את כבודה ונפשה של המתלוננת ומי שכפה עצמו עליה, חרף התנגדותה ואף במידה מסוימת של כוח. הנאשם היה להוט לקיים יחסי מין עם המתלוננת, הוא ניסה לקיים עמה מגע מיני לכל אורך האירוע ועל אף שהתנגדה לכך מפורשות, המתין מחוץ לדלת, בשאיפה לממש את זממו”, נכתב בגזר הדין.
הכרעת הדין מפרטת לפרטי פרטים את אשר אירע בלילה של 15.4.2015 בבסיס חיל האוויר בחצרים. בשעות הערב המאוחרות, סמוך לחצות, ישבה תורג'מן יחד עם חיילים נוספים בפרגולה בבסיס, ואל המקום הגיעו השניים יחד עם חייל נוסף.
בינה ובין טוראי דין טויל הייתה היכרות מוקדמת ושטחית, את עקביה ישראלי לא הכירה. אף שלא הייתה ביניהם היכרות הציע לה ישראלי שתתלווה אליו לטיול קצר ברחבי הבסיס, והיא הסכימה. השניים הגיעו לחדר המגורים של חייל אחר בבסיס, נכנסו לחדר, התיישבו על אחת המיטות והחלו לשוחח. לאחר זמן מה אחז ישראלי בשולי חולצתה והחל להרימה, היא סירבה ומשכה את חולצתה מטה. הוא שאל אותה אם זה מהר מדי, תורג'מן השיבה בחיוב. לאחר מכן הוא ניסה לנשק אותה, אך היא סובבה את ראשה.
בשלב זה נכנס לחדר טויל ולקח אותה לחדר השירותים, ושם שאל אותה אם היא מעוניינת בישראלי, והיא אמרה שלא. שלושת החיילים יצאו מהחדר וערכו ביניהם שיחה קצרה מחוץ לדלת, ובמהלכה שמעה תורג'מן צחקוקים. טויל אמר: “תראו איך אני מזיין אותה”, והציע להם להציץ מהחלון. הוא חזר אל החדר, נעל את הדלת וכיבה את האור. כשנשאלה מדוע לא עזבה את מקום ענתה: “אני לא רגילה לדברים כאלה, קיבלתי שיתוק ברגליים”.
לירון תורג'מן. צילום: לירון לינדנבאום
בשלב זה קפאה תורג'מן על מקומה ולא הצליחה להגיב, גם כשהסיר ממנה את בגדיה, אנס אותה וגרם לה לבצע בו מין אוראלי, תוך שהוא פותח את פיה באמצעות ידיו. “הוא חייך ואמר שאני לא בתולה יותר”, היא העידה. “קפאתי, לא עשיתי כלום. בכיתי הרבה, לא הוצאתי קול, וירדו לי רק דמעות. אני לא חושבת שהוא ראה אותי בוכה”.
אך גם לאחר שהגיע לפורקן, לא הסתיים הסיוט של תורג'מן. בעוד היא קפואה ואינה מגיבה כיסה טויל את גופה בשמיכה, פתח את דלת החדר וקרא לישראלי ולחייל הנוסף להיכנס. שניהם צפו במתרחש מבעד לחלון כל העת.
טויל וישראלי הקימו אותה מהמיטה, וישראלי הוביל אותה אל חדר השירותים, הוריד ממנה את השמיכה וביקש מטויל לתעד את המתרחש כדי להעלות את הסרטון ליוטיוב. טויל לקח את מכשיר הטלפון שלו, הכניס אותו מתחת לדלת חדר השירותים וצילם באמצעותו את המתרחש.
צילום אילוסטרציה: א.ס.א.פ קריאייטיב/imagine
מהכרעת הדין עולה כי בשלב זה הצמיד ישראלי את תורג'מן לקיר ודקות ארוכות ביצע בה שורה של עבירות מין. אף שהתנגדה, בכתה וביקשה שיפסיק, הוא לא חדל וביצע גם מעשה סדום. “באיזשהו שלב התחלתי לזוז, והוא תפס אותי בזרוע למעלה, שלא אזוז. הייתי עם הגב אליו, לא יודעת איך להגיד את המילה הזאת, קשה לי, מביך אותי להגיד… ממש בכיתי, ואז הוא הלך לקרוא לדין ואמר שאני בוכה. הייתי סוג של משותקת, לא יכולתי להבין את זה. באמצע הוא גם משך לי את הידיים, לקחתי את הידיים ובכיתי. אמרתי לו, ‘לא’ או ‘תפסיק’, לא זוכרת, הכול מתבלגן לי בראש”, היא העידה.
ידעת מיד שאת מתלוננת?
“לא. בהתחלה היה לי מאוד קשה עם זה. שמעתי מסיפורים מה עוברות מתלוננות, ולא חשבתי שאני אצליח לעמוד בזה. לקח לי שבועיים להתלונן לאחר שסיפרתי לאימא שלי ולמפקדים שלי, שמאוד עודדו אותי, תמכו ונתנו לי את הכוח לעשות את זה”.
בסיס חצרים. צילום: דניאל בר-און/ג'יני
קללות ואיומים
העדות של תורג'מן בבית הדין הצבאי הייתה קשה. במשך דקות ארוכות היא שחזרה את אשר אירע באותו הלילה, בכתה וביקשה הפסקה. ההחלטה שלה להיחשף מספקת הצצה אל מה שמתרחש בין כותלי בית הדין ומה שעובר על המתלוננת במפגשים הללו בינה ובין אלה שפגעו בה וקרובי המשפחה שלהם. פעמים רבות היא מוברחת החוצה, מלווה על ידי חיילי בית הדין ששומרים על ביטחונה, כשברקע נשמעות צרחות וקללות. באחת הפעמים הסתתרה בתוך חדר השירותים, יושבת על הרצפה כשהיא מבוהלת, רועדת וממררת בבכי.
קשה לה מאוד לשחזר את מה שקרה בחדר ההוא באותו לילה, היא לא מצליחה לדבר על זה ומשתדלת להימנע עד כמה שאפשר. אך כל ניסיונות ההדחקה לא מועילים, בעיקר כשעל דוכן בית המשפט היא צריכה לחזור שוב ושוב לאותם רגעים, לשחזר, להסביר ולהתגונן. גם הלילות לא קלים עבורה, הכול צף ועולה רגע לפני שהיא עוצמת את העיניים. וגם כשהיא מצליחה כבר להירדם, אז החלומות לא מניחים. “דווקא המשפט שאמר עקביה, ‘צלם, אני רוצה להעלות את זה ליוטיוב', לא מרפה ממני. זה נראה משהו שולי בכל הסיפור הזה, אבל משום מה הוא כל הזמן חוזר אליי, בעיקר בלילות כשאני מנסה להירדם”, היא מספרת. גם העימות מולו היה קשה מאוד עבורה. “זו הייתה עוד נקודה שבה נשברתי. הוא צעק עליי שאני שקרנית ושהכול נעשה בהסכמה, כי אני מזרן. רעדתי ולא הצלחתי לענות, אני כבר לא זוכרת מה כן אמרתי, אבל מהר מאוד ביקשתי להפסיק את העימות. ברקע יש כל הזמן את המשפחות שלהם שאומרות דברים קשים. המשפחה של עקביה אמרה שאני שקרנית וצריכה למות מסרטן. אימא שלו צורחת עליי ומאחלת לי דברים נוראיים. הם שולחים הודעות, רודפים אחריי ברחוב וצועקים. בדיונים הם צועקים שוב ושוב שזה לא נכון, שאני שקרנית, כשאף אחד לא היה שם איתי ולא יודע מה עברתי. מאוד קשה לשמוע את הדברים הללו, הרבה פעמים יצאתי החוצה כדי לא לשמוע אותם ולנסות להירגע”.
“החלטתי שאני מרימה ידיים”
המפגשים הללו עם אלה שחיללו את גופה ופגעו בנפשה הם קשים מנשוא, אבל המפגש עם עו"ד נגה ויזל, מי שמייצגת את עקביה ישראלי, הוא עבורה בלתי נסבל עוד יותר. “אני לא יודעת מה עשיתי לה ולמה היא מתנהגת בצורה כזאת. עורכי הדין של טויל באים, עושים את העבודה והולכים, אבל אצלה זה אחרת”, אומרת תורג'מן. היא מספרת על הערות ציניות ומרושעות שזורקת לעברה עו"ד ויזל, כאלה שמהוות השפלה. “היא מתעמרת בי ורומסת אותי על שולחן העדים, וזה הדבר שהכי פגע בי. יותר קשה לי לראות אותה בבית הדין מאשר את אלה שאנסו אותי. כשאני רואה אותה אני מתחילה לרעוד ולא מצליחה להוציא הגה מהפה, אני ממש מפחדת ממנה. הדברים הרעים שהיא עושה ואומרת מלווים אותי גם אחר כך, יש להם השפעה מאוד גדולה עליי”.
כמו מה למשל?
“כשהעדתי, היא ביקשה ממני להדגים משהו על עקביה. למזלי, בית הדין לא הסכים. היא אמרה לי דברים כמו ‘מי ירצה אותך?’, ‘תראי איך את נראית’, או לעבור מולי וללחוש, ‘פששש רזתה זאתי, מה קרה פתאום?’ או כמו שקרה לא מזמן באמצע אחד הדיונים על הערעורים, היא מרשה לעצמה בתוך הדיון בבית המשפט לקרוא לי ‘פרינססה’. היא מכחישה, אבל המשפטים האלה לא יוצאים לי מהראש, הם מאוד השפיעו עליי”.
תסבירי.
“ה’תראי איך את נראית’ גרם לי להרגיש מאוד רע עם עצמי, ופשוט הפסקתי לאכול. לא נגעתי בכלום, קיבלתי כדורים, והמצב הגופני והנפשי שלי היו מאוד קשים. העלבונות וההשפלות שלה היו קשים מנשוא, בשלב מסוים החלטתי שאני מרימה ידיים, שדי, הספיק לי ואני לא רוצה לחיות יותר”.
ניסית להתאבד?
“כן. לקחתי כמות גדולה של כדורים שהיו לי ורציתי למות. קיוויתי לא להתעורר, אבל לשמחתי התעוררתי אחרי 24 שעות. האירוע הזה דווקא גרם לי להתפכח, לקחת את עצמי בידיים ולהבין שאסור לי לוותר. אני כבר שילמתי את מחיר, אין שום סיבה שאמשיך לשלם אותו. אני לא אשמה בכלום, החיים שלי חשובים. מי שצריך להיענש זה הם, לא אני”.
עו”ד נוגה ויזל, המייצגת את ישראלי, מסרה: “ביחס לטענת המתלוננת כי אמרתי לה הערות פוגעניות, תגובתי היא: לא היה ולא נברא. מעולם לא אתבטא כך כלפי אף מתלוננת, והראיה שאין מילה אחת בפרוטוקול אשר מוכיחה את טענתה. זאת ועוד, על פי הכרעת הדין בתיק המדובר בכתבה, הרי שהדברים שנכתבו בהכרעת הדין ביחס לעבודתי מדברים בעד עצמם: ‘לאחר כפירתם באשמות נפתח משפט ההוכחות בעניינם של הנאשמים במשותף, ובגדרו באו לפנינו עדים רבים והוצגה לנו תשתית ראייתית ענפה. בתום פרשת ההוכחות סיכמו באי כוח הצדדים כל אחד בתורו, וראוי כי נציין את עבודתם המקיפה, היסודית והמקצועית של כל אחד מהם’. ביחס לערעור לגופו, הערעור הוגש כתוצאה מכך שהחלטת ההרכב בבית הדין ביפו הייתה שגויה! ובית הדין לא נתן שום משקל לעובדה שיש סתירות בגרסת המתלוננת ביחס לגרעין האירוע .אנחנו מקווים שבית הדין לערעורים יקבע כי מרשי לא ביצע את העבירות המיוחסות לו ויקבע שהאחרון זכאי”.
“אני גאה, אני מנצחת”
עד שתתקבל ההחלטה בנוגע לערעור שהגישו השניים עלולים לעבור עוד חודשים ארוכים, אך תורג'מן נחושה הפעם יותר מתמיד להילחם עד הסוף. “זה לא קל, כי חשבתי שזה כבר מאחוריי. הם הורשעו וקיבלו את העונש שלהם, אבל החליטו לערער, וזאת עוד מהמורה בדרך. החשיפה נתנה לי המון כוח, לא האמנתי שאקבל תמיכה גדולה כל כך וחיבוק חם מכולם. אני אעמוד מולם עד הסוף, עד שהם ייכנסו לכלא וירצו את העונש שמגיע להם. אומרים שהם קיבלו עונשים כבדים יחסית, אבל מבחינתי זה כלום, והם היו צריכים לקבל הרבה יותר”.
היא מספרת כי היא סובלת מפוסט טראומה ועדיין מטופלת בכדורים ומלווה בידי פסיכיאטר ופסיכולוג. האהבה שהיא מקבלת בימים האחרונים נותנת לה את הכוח. מי שמלווה אותה צמוד בימים אלה היא שני שטלריד, מקימת עמותת “אות הזדהות למען נפגעות תקיפה מינית” ומובילת הקמפיינים “לא לבושה” ו”קמפיין האותיות”. “הכרתי את שני כמה ימים אחרי האירוע, היא פרסמה כתבה, והיו שם פרטים לא מדויקים, אז פניתי אליה כדי לתקן אותה. התחברנו, ומאז היא מלווה אותי כל אורך הדרך. היא מגיעה איתי לדיונים, מחזקת, מחבקת ותמיד נמצאת שם בשבילי. גם עבורה זה הרבה פעמים לא קל, ובכל זאת היא עושה את זה בשבילי. שני גם נתנה לי את הכוח להיחשף, והיא הכי גאה בי בעולם. היא האישה הכי מדהימה שהכרתי, באמת בן אדם מאוד מיוחד”.
גם בני המשפחה, החברים והמפקדים שמלווים אותה עד היום מחזקים ועוזרים לה לנהל חיי שגרה. מקום העבודה שלה הוא המפלט, ושם היא מתמסרת כל כולה ועסוקה בנתינה בלי שיש לה זמן לחשוב על עצמה. בקרוב, כאמור, היא תתחיל ללמוד משפטים, והיא כבר יודעת בדיוק את מי שהיא תייצג בעתיד. “לעולם לעולם לא את התוקפים. אני אהיה שם בשביל קורבנות האונס ואעשה את הכול כדי שהצדק יצא לאור. זהו, יצאתי מארון הבושה והורדתי אבן שישבה לי על הלב במשך שנתיים וחצי. הגיע הזמן להתקדם ולחיות חיים טובים יותר. אני לירון תורג׳מן, ה’נאנסת מחצרים’, כבר לא מתביישת. אני גאה. אני מנצחת”.
